לכבוד ראש השנה: פעילי 269life השחיתו רשתות דיג באחד הנמלים הגדולים.
הפעילים מוסרים – לכבוד השנה החדשה אנו מאחלים לכולנו – שנהיה לראש ולא לזנב.
“רצח על הנילוס: בית מטבחיים שקוף אותו אנו מכנים נמל”. כל התמונות ותיאוריהן באדיבות הפעילים.
“שנהיה לראש ולא לזנב – לחזית ולא לעורף”
פעילי 269life ביקשו לתת את האינטרפרטציה שלהם לברכה המקובלת בראש השנה “שנהיה לראש ולא לזנב” והעבירו באופן אנונימי תיעוד מצולם ומייל על הרקע לפעולה, בו נכתב:
“לראש ולא לזנב אומר שנהיה לחזית ולא לעורף. ראש למחתרת ולא זנב לנהני הסטטוס-קוו. ראש לשועלים ולא זנב לאריות.”
המילה “החזית” מתייחסת ל”חזית לשחרור בעלי החיים” (Animal Liberation Front, או בשמה המקוצר – ALF) – תנועה השמה לנגד עיניה את עקרון השחרור בחיי היומיום. “אם לא אתה אז מי? אם לא עכשיו אז מתי” ו”חמלה אינה טרור”, בתגובה לשינוי המדיניות האמריקאית מאז ה-9/11 להגדרת ALF כארגון טרור.
“ALF עם זאת, אינה ארגון,” הם כותבים. “אין שום מטה לחזית. כל אדם הוא החזית אם הוא מבצע פעולה ישירה לשחרור בעלי חיים, הווה אומר, כל דרך לשחררם שאינה, ואנו חוזרים, שאינה מותנית בפניה מנומסת ובקשה מהמתעלל להפסיק להתעלל, מתוך הבנה רציונלית של האבסורד שבדבר. שחרור אינו גניבה, השחתת כלי עינויים אינה ונדליזם, חמלה אינה טרור”.
“אקדמיה לסוגנות. בית מטבחיים כטיילת ו’אתר נופש לשעות הפנאי’ למשפחות. כמו גני חיות, גם דיג הוא פעילות חינוכית רבת מעלה – היא מחנכת דור חדש של מוחות קלים לעיצוב בהווה וסוגנים לעתיד. המקצוע וה’תחביב’ עובר במשפחה, ובסופו של דבר מולידים את מה שהשלטים מספרים לקהל בגאווה: דייג איקס שנים, דור שביעי בים.” תיאור ותמונה באדיבות הפעילים.
“לצד רצח לאור היום מצאנו גם כתובות גרפיטי על שלום ואהבה. מבולבלים? גם אנחנו. וגם הילדים שלכם. חנכו לאהבה, לא לצביעות. אהבה היא שחרור”
269 עושה את זה ללא הסוגנות
נראה שהפעילים החליטו להקדים תרופה למכה ולענות לשאלה הנפוצה “זה לא קצת אלים?”
“זה בהחלט אלים לרצוח בעלי חיים חסרי ישע,” הם כותבים. “זה בהחלט אלים לעשות את זה, לצרוך את זה, או לשתוק על זה. זו הסיבה שאנו לא עושים שום דבר מאלה.
זה אלים לעמוד מנגד, זה אלים עד כדי סדיסטי רק לצפות ולעמוד על הדם.
אלים לחזות ברצח ולא לעשות דבר מלבד לצעוק סלוגנים. אלים לשבת בבית ולהחליף ערוצים כשזה מתרחש. אלים ואבסורדי לדקלם ‘לראש ולא לזנב’ מול ראש כרות של בעל חיים הנועץ בך מבט מאשים מהצלחת. ישראל צריכה להיות לראש ולא לזנב. ישראל צריכה להיות ‘אור לגויים’.
למנהג הזה אין מקום במקום שהעולם כולו נושא עיניו אליו כנושא דגל זכויות בעלי החיים וכדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וחרף זו נוהגת באלה הנתונים לחסדיה כמנהג דיקטטור בנתיניו. 50% מהדגים הנצרכים בשנה בישראל, נצרכים בשביל לחגוג. את מה? את אכזריותנו? את הברבריות שלנו?
עוד יבוא היום ובו יסתכלו על מנהג זה, אכילה טקסית של ראש כרות של דג כמו שמסתכלים היום על עינוי שוורים, מה שכונה ‘מלחמת שוורים’, בקטלוניה: התאכזרות לשם התאכזרות ותו לא. אין ליהודי צורך לאכול ראש כרות של דג ב-א’ בתשרי יותר מאשר ב-י’ באייר או ה’ בכסלו.
לא פעם אנו תוהים למה היה זה דווקא העם היהודי לבדו מכל העמים ש”זכה” לאורך כל ההיסטוריה לרדיפות שלא ידע שום עם אחר. אנו מאמינים שמנהגים כמו מנהג הכפרות, כמו מנהג שחיטת התרנגולים הזהה הידוע לשמצה באפריקה, אכילת ראשים שלמים של דגים וכהנה וכהנה כריתת איברים או רצח טקסיים ביהדות לא תרמו לתדמית. מנקודת מבטו של גוי, ניתן להבין לפחות שכלתנית למה חלקים מסוימים בציבור חשו נבוכים ומאוימים באופן שאפשר לנצלו כנגד היהודים; אם אתה מניח עור של פרה בבוקר, חובש צ’ינצ’ילה בצהריים, מנפנף תרנגול בין ערביים ואוכל ראש של דג כדי לחגוג בערב, זה לא בדיוק נתפס בקרב הגויים כברכת שלום.
בעוד שבעולם המערבי מתחילים כבר להתבייש באלימות כלפי בעלי חיים, ומנות כמו חזירים צלויים שלמים כבר הוצאו מהתפריט וכבר אינן תקינות פוליטית (מלבד בכפרים נידחים בארצות הברית), אנחנו ממשיכים במנהג הזה שהוא חטא מוסרי ופשע חינוכי.
בכל דור ודור אנו מספרים על יציאת מצרים, ובכל דור ודור אנו מעלים על שולחננו עבדות. מה בדיוק לומדים מכך הילדים במשפחה, אנו רוצים לשאול.”
עוד ממלותיהם על דגים ולמה הם מצאו אותם ראויים להסתכן למענם:
על אינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית של דגים – רעיון טוב שהגיע הזמן שניישם גם אצלנו
מסתכלים לדגים בעיניים: האנשים מאחורי “לראש ולא לזנב”, השחתת רשתות הדיג ל 269, מדברים
תיעוד קשה של המציאות היומיומית והשגרתית של תעשיית הדיג (לא מלטפים את הדגים בבתי מטבחיים) – “אפילו” האריות, האות ומופת שלנו לאכזריות כביכול, היו מזדעזעים:
