מתברר שצמחים מרבים לשוחח עם שכניהם ואם צריך גם מזעיקים שומרי ראש מעולם החי שיגנו עליהם “מטורפים”.
נשמע הזוי? לא לפי מחקר שפרסמו לאחרונה חוקרים מאוסטרליה ומאיטליה, לפיו קצב הצמיחה של נבטי הצ’ילי הצעירים תלוי בין היתר בזהות השכן. כשבעציץ הסמוך יש שכן ידידותי, הנבטים מתפתחים מהר יחסית. נבטים שגדלים ליד שכנים עוינים או אפילו בלי שכנים בכלל, מתפתחים לאט יותר.
בהקשר של בעלי חיים קל לנו הרבה יותר לחשוב על בוגרים שתומכים בצעירים. אנחנו מכירים למשל את הפילים שעוזרים לחבריהם לעדר, ואפילו מתאבלים על מותו של חבר קרוב. אבל צמחים? אולי תמיכה כזו ביניהם תשמע לנו קצת פחות מפתיעה אם ניזכר בסיפורים על אנשים שנוהגים לשוחח עם העציצים שלהם כדי לעזור להם לצמוח.
פרופ’ מוניקה גגליאנו מאוניברסיטת מערב אוסטרליה ושותפיה הדגימו שנבטי צ’ילי מתפתחים הכי מהר כשהשכן הוא צמח המוכר כידידותי, כמו ריחן או צ’ילי בוגר. שוּמָר לעומת זאת, המוכר כצמח עוין, מעכב את צמיחת הנבטים, אפילו כשהם מופרדים בניילונים ושום אור או חומרים נדיפים לא מועברים ביניהם. “התוצאות שלנו מראות שצמחים מסוגלים להשפיע על צמיחת הנבטים באמצעות מנגנון כלשהו שעדיין לא ברור לנו”, מספרת גגליאנו בהודעה לעיתונות.
ההבדלים הגדולים ביותר בקצב הצמיחה התגלו כששום מחיצה לא הפרידה בין נבטי הצ’ילי לעציץ הסמוך. אבל כשקופסה וניילון עטפו אותו, בין אם גדל בו הריחן הידידותי או השומר העוין, השכן עדיין הצליח בדרך כלשהי לתקשר עם נבטי הצ’ילי ולהשפיע במידה מסוימת על קצב התפתחותם. איך הם בכל זאת הצליחו לתקשר מבעד למחיצות? לזה עוד נחזור בהמשך, אבל קודם נראה עם מי הם משוחחים ועל מה.
דע מי השכנים שלך
מחקרים רבים מדגימים שיכולתם של נבטי הצ’ילי להבחין מי השכנים שלהם אינה חריגה. כיום כבר ידוע על מגוון צמחים אחרים שמצליחים לזהות יפה עם מי הם מתקשרים.
ב-2009, פרופ’ סוזן דודלי ושותפיה הדגימו כיצד הקרבה המשפחתית לשכן, השותף לעציץ, משפיעה על אופן ההתפתחות של צמח הבשמת, המוכר בנטיותיו התחרותיות.
כיוון שצמחי הבשמת בדרך כלל גדלים בסביבה מוצלת שהמשאב היקר בה הוא אור השמש, פעמים רבות הם נוהגים להצמיח עלים גדולים המאפשרים להם לא רק להגיע לאור רב יותר בעצמם, אלא גם לפגוע בשכנים, כשהם מטילים עליהם צל גדול יותר. אבל כשהחוקרים גידלו את הבשמת באותו עציץ עם קרובי משפחה שלו, בעלי מטען גנטי דומה, הוא הדגים התנהגות מתחשבת הרבה יותר: את המשאבים שלו הוא הפנה דווקא לגבעולים, כדי שאלו יצמחו גבוה יותר ופחות יפריעו לשכן.
מתברר שהקרבה המשפחתית בין הצמחים משפיעה גם על יעילות התקשורת ביניהם. פרופ’ ריצ’רד קורבן מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס חוקר כבר שנים רבות את אותות האזהרה ששולח צמח הלענה לשכניו. מתברר שכש”טורף” צמחוני, כמו ארנב או זחל פוגע בעלים של הלענה, הצמח פולט חומרים נדיפים שמזהירים את השכנים מהסכנה, כך הם יכולים להגן על עצמם מפני “טורפים” דומים.
ב-2009 גילה פרופ’ קורבן שערוץ התקשורת הזה אינו ציבורי, כלומר לא כל מי שמגיעים אליו אותות האזהרה מסוגל להבין אותם. מי שקולט את המסר הזה בצורה הטובה ביותר הם ענפים שונים של צמח הלענה הפגוע, כלומר ענפים בעלי מטען גנטי זהה. מחקר המשך שפרסם קורבן בפברואר השנה מדגיש את חשיבות הקשרים המשפחתיים. מתברר שככל שהקרבה המשפחתית לצמח הנפגע גבוהה יותר, כך התקשורת יעילה יותר והלענה שמקבלת את אותות האזהרה מצליחה להיעזר בהם ולהיערך בהתאם. כשצמחי לענה זרים, בעלי מטען גנטי שונה מקבלים את אותם חומרים נדיפים, הם פחות מבינים את המסר, ומצליחים פחות להיערך לסכנה.
רשתות חברתיות ושומרי ראש
בשנים האחרונות מתבהרת התמונה עד כמה לתקשורת של הצמחים תפקיד חשוב בהישרדותם. מעבר לאותות האזהרה ששולחים הלענה וצמחים רבים אחרים באמצעות חומרים נדיפים, זוהו גם אזהרות המועברות דרך השורשים: פרופ’ אריאל נובופלנסקי מאוניברסיטת בן גוריון למשל גילה ב-2011 שבמצב של יובש, צמחים מעבירים ביניהם דרך השורשים הודעת שרשרת המזהירה מהסביבה היבשה. לא רק הצמח הנפגע מהיובש מתריע, אלא גם אלו שקיבלו את האזהרה מעבירים אותה הלאה, אף על פי שהם לא נפגעו מהיובש בעצמו. כך בהדרגה האזהרה מועברת ברשת החברתית למעגלים מרוחקים יותר.
מתברר שכדי להגן על עצמם ולשפר את סיכוייהם לשרוד, צמחים מתקשרים לא רק עם צמחים אחרים אלא גם עם בעלי חיים. דוגמה המוכרת כבר יותר מ-20 שנה היא העזרה שהם מגייסים, כשתולעים או “טורפים” אחרים אוכלים מהם, או חמור מכך, מטילים עליהם ביצים. כשצמח הטבק למשל נפגע מנזק מכני, כמו עלה שנשרט כשחיה כלשהי עוברת קרוב מדי, הוא לא משקיע אנרגיה רבה כדי להתגונן מנזקים דומים נוספים. אבל כשהוא מזהה שמישהו אכל ממנו הוא מגיב באמצעים תקיפים – הוא קורא לעזרתם של שומרי ראש חזקים וגדולים – האויבים של האויבים שלו. בהתאם לסוג ה”טורף” הצמחוני שתוקף אותו, הוא פולט חומרים נדיפים שמזמינים בדיוק את האויבים של אותו “טורף” – אלו שניזונים ממנו בעצמם. כך למשל, כשזחלי כנימות זוללים מעלי התירס, עלה התירס יפלוט במהרה חומרים נדיפים המזמנים בדיוק את סוגי הצרעות הניזונות מאותן כנימות.
ערוצי תקשורת נסתרים
ואם נחזור לתקשורת התומכת בין הריחן לנבטי הצ’ילי, איך בעצם למרות הניילון השחור הם הצליחו לתקשר ביניהם? הרי חומרים נדיפים ואותות ויזואליים לא מסוגלים לעבור דרך הניילון וגם אין כל קשר בין השורשים. אולי מעבר לערוצי התקשורת המוכרים נחשף כאן ערוץ תקשורת נוסף? לצוות החוקרים מאוניברסיטת מערב אוסטרליה עדיין אין תשובה מוחלטת, אבל הם מעלים השערה – אולי מדובר באמצעי תקשורת שמוכר לנו היטב – הקול.
במארס 2012 פרסמה גגליאנו מחקר שבחן את האפשרות של תקשורת קולית בין צמחים. לדבריה, שורשים של צמחי תירס צעירים משמיעים קולות תקתוק תדירים ואף מצליחים לשמוע קולות דומים לאלו. כשהשמיעה לתירסים הצעירים צלילים במגוון תדירויות, בתדרים מסוימים הם הצמיחו את השורשים בדיוק לעבר מקור הקול – בתדרים הדומים לאלו של קולות התקתוק שהם משמיעים – 300-200 הרץ, כמו קול אנושי נשי. באופן דומה, במאמרה הנוכחי היא מציעה שגם הצ’ילי והריחן מצליחים לשוחח זה עם זה באמצעות מגוון קולות שהם מפיקים.
לאורך השנים הועלו גם תיאוריות אחרות שיכולות להסביר תקשורת כזאת. אחת מהן היא משנות ה-60 של המאה הקודמת והיא מרחיבה את ההסתכלות המקובלת שלנו על צמחים כעל יצורים המגיבים אוטומטית לגירויים הסובבים אותם. היא כבר מתייחסת אליהם כאל יצורים שחווים גם רגשות, לפחות ברמה בסיסית מסוימת.
מי שהעלה את התיאוריה הזו הוא קליב באקסטר האמריקני, מומחה להפעלת מכשיר הפוליגרף, “מכונת אמת”, העוקבת אחר תגובותיו הפיזיולוגיות של הנבדק. ב-1966 הוא הופתע לגלות שכשמחברים צמחים למכשיר הפוליגרף וחושפים אותם למצבים רגשיים חזקים, כמו צער או פחד של אנשים הנמצאים בסביבתם, העקומות המשורטטות על ידי המכשיר דומות מאוד לאלו שנוצרות כשאדם המחובר למכשיר הפוליגרף חווה רגשות דומים.
בשנים שלאחר מכן, בעקבות ניסויים רבים נוספים עם מכשיר הפוליגרף התברר לבאקסטר שלא רק צמחים מדגימים תגובות רגשיות כאלו, אלא גם תאי אדם, ביצים, חיידקים ועוד. בריאיון למהדורה האמריקנית של האפוק טיימס הסביר באקסטר ב-2011 את רעיון “החישה הראשונית” שגיבש בעקבות אותם ניסויים.
כפי שמציע באקסטר, במקביל לחמשת החושים המוכרים לנו, כל התאים החיים מסוגלים לחוש תגובות רגשיות של הסובבים אותם, כמו למשל צמחים המגיבים בעצב כשביצה נשברת לידם, או תאי דם לבנים אנושיים שנבדקו במבחנה והגיבו רגשית כשהתורם שלהם, שנמצא אפילו במרחק של 12 ק”מ, נזכר בקרב קשה בו השתתף במלחמת העולם השנייה. מי יודע, אולי אותה תקשורת ברמה הרגשית שמתאר באקסטר יכולה להסביר כיצד הריחן מצליח לעודד את נבטי הצ’ילי ולהשפיע עליהם לצמוח מהר יותר?
מכל מקום, עם כל המחקר המקיף הנערך בתחום כבר כמה עשרות שנים, נראה שהתפקיד שממלאת התקשורת בחייהם של הצמחים הוא חשוב ומשמעותי, ואולי אנחנו אפילו לא יודעים עדיין עד כמה. עד כה רבים מהמחקרים בתחום הדגימו א ת השימוש שעושים הצמחים בתקשורת כשהם נתונים בסכנה, אבל אולי המחקר החדש של גגליאנו מציע לנו שתקשורת כזו מתנהלת גם בשגרה. יתכן שבדומה אלינו ולבעלי חיים רבים, גם בקרב הצמחים ל”פטפוטים” היום-יומיים האלו יש השפעה רבה.
כתבה: רקפת תבור
תמונת שער: Shutterstock
