אני לא יודע למה, אבל אף פעם לא התחברתי לראש השנה. הוא אף פעם לא הרגיש לי כמו חג אמיתי. אולי זה משום שכל חג משמעותי אחר ביהדות הוא ציון למאורע כלשהו, ויש סיפור רקע שמלווה אותו. לפסח יש את יציאת מצרים, לחנוכה את מרד המכבים ואפילו לפורים יש את סיפור מגילת אסתר. ומהו ראש השנה? פשוט ציון של התחלה מחדש של לוח השנה העברי.
כמובן שראש השנה גם מסמל את תחילתם של “עשרת ימי תשובה” ואת תקופת הסליחות הגדולה, אבל לאדם החילוני הממוצע, שממילא מתכוון לצפות בסרטים ביום כיפור, זה לא כל כך משנה. בשבילו (ובשבילי) ראש השנה הוא לא יותר מעוד תירוץ למפגש מעיק עם בני משפחה, שבו הוא ילבש לבן, ישב סביב שולחן במשך כמה שעות, ויאכל כמויות עצומות של מזון.
בעיניי, הדבר שהכי מסמל את ראש השנה הוא ברכות ה”שנה טובה” המזוייפות והצבועות שמועברות כמו מחלות מין בין אדם לאדם. בין אם זה בהודעת SMS, במייל, או אפילו בתיוג שלך עם עוד 50 אנשים אחרים בתמונת “שנה טובה” בפייסבוק, הברכות האלה תמיד מגיעות באותו נוסח משעמם שחוזר על עצמו כל שנה. האיחולים הסתמיים ש-“תהיה לי שנה מתוקה” וש-“יתגשמו כל משאלותיי” לא גורמים לי לרצות להודות לכם, ולאחל לכם את אותו הדבר בחזרה. הם רק גורמים לי לרצות למחוק אתכם מרשימת אנשי הקשר שלי.
כנראה שזה אחד הדברים שמאפיינים אותנו כעם. האיחולים חסרי השחר שלפיהם העתיד טומן לכולנו דברים טובים. התקווה ש”יהיה טוב” בעתיד, שנשארת בגדר תקווה, בלי סימני שינוי של ממש. בדרך כלל, אין לאדם שום רצון לשנות את הדבר שמציק או מעיב לו בחיים, או שהוא לא עושה שום דבר משמעותי בקשר אליו, ועדיין אותו אדם רוצה להאמין שעתידו בהיר.
התקווה הסתמית הזו יכולה להזכיר לי רק דבר אחד: סבב המשחקים הקרוב של נבחרת ישראל בכדורגל, שבמקרה מתרחש גם הוא השבוע. גם הפעם, קיימת תקווה גדולה שנבחרת ישראל סוף סוף תעשה את הלא-יאומן ותעפיל למונדיאל (בניגוד לארבעים ומשהו השנה האחרונות). האמנם? אני טוען אחרת.
אתם מבינים, בכל קמפיין עוברים אוהדי הנבחרת ארבעה שלבים בדרך לכשלון הצפוי מראש:
– השלב הראשון הוא תחילת הקמפיין, המשחקים הראשונים שמהווים תקופת גישוש. אותם המשחקים שבהם הקהל לא יודע מה להרגיש כלפי הקמפיין הנוכחי וסגל השחקנים.
– בשלב השני מגיעים איבודי נקודות קריטיים בבית המוקדם, תוך תצוגות מעוררות רחמים של כדורגל ברוב המקרים. השלב הזה אולי מזוהה הכי טוב עם ספיגות של דודו אוואט בדקה ה-90′.
– השלב השלישי (שבו אנחנו נמצאים עכשיו) הוא שלב התקווה המזוייפת, שמלווה בדמיון תרחישים בלתי אפשריים.
השלב הזה מוציא את המיטב, או אם נדייק, את המיטב שבתמימות שמלווה כל אוהד כדורגל ישראלי ממוצע. בשלב זה אותו אוהד מתחיל להוציא את המחשבונים מהכיס, ומנסה לעשות את כל ההתאמות כך שאולי לנבחרת יהיה סיכוי לעלות.
כבר שמעתי אדיוטים כאלה אומרים דברים בסגנון: ” אם לוקסמבורג תנצח את רוסיה בחוץ ופורטוגל תפסיד לאזרבייג’אן בבית, אז יהיה לנו סיכוי לעלות מהמקום השני. זה בתנאי שננצח את רוסיה בחוץ בהפרש של ארבעה שערים ולא נפסיד לפורטוגל”.
תתחילו להשלים עם המציאות, עד שלא ישנו את השיטה כך ששתי הנבחרות שסופגות הכי הרבה בכל בית יעלו למונדיאל, אין לנו סיכוי לעלות.
– השלב הרביעי והאחרון, שאליו אנחנו צפויים להכנס בשבוע הבא, הוא שלב איבוד התקווה לעלייה. שלב שבו גם נאבדת התקווה בשחקני הנבחרת, ונשמעות קריאות שקוראות למאמן הנבחרת להתפטר.
וזה החלק השני בבעיה. החלפת המאמן לא תביא לשינוי משמעותי בתוצאות. אנשים מאוכזבים מהמצב, אך עדיין לא פועלים (או לפחות קוראים לפעולה) נגד המצב הקיים בתכליתו. משהו בכדורגל הישראלי צריך להשתנות מהיסוד כדי שנעלה למונדיאל, ממש כמו שאם אתם רוצים שבאמת יהיה לכם טוב בשנה החדשה, אתם צריכים לעשות שינוי משמעותי עם עצמכם.
לסיום, הייתי רוצה לאחל לכם שתצאו ותעשו משהו עם עצמכם השנה. תצאו נגד מה שעושה לכם עוול, תשנו את הדברים שמפריעים לכם ותפעלו נגדם בצורה נכונה ושקולה. כי אם מישהו יהפוך את השנה שלכם לטובה, זה רק אתם ולא איחול בנאלי ומשעמם ממישהו אחר.
