גבריאל יקר ופרטי שלי,
אני לא מבינה כבר כלום. מה קורה? הכל חשוך מסביב. הרגליים איבדו תחושה. הגוף כואב, הנפש מרוסקת. השמיים נפלו.
לפניי כמה שעות חזרתי מהלוויה שלך.
בסוף הטקס, כשכולם התחילו לעזוב, חזרתי בשקט לקבר, התכופפתי ותפסתי בגושי האדמה שכיסו אותך, מיששתי אותם, מוללתי בין האצבעות. רציתי לחפור בור ולהיכנס לשכב שם לידך. להרגיש אותך בפעם האחרונה.
אלוהים, בא לי לצרוח. כל הארץ מספידה אותך, אבל אתמול עוד התחבקנו. כשיצאתי מהחדר שלך, הגוף שלך היה חם ומזיע, חיבקתי אותך חזק חזק, כמו תמיד, אמרתי לך שאם אתה צריך אותי, תתקשר ואני אבוא.
אתמול קבענו להיפגש, היינו אמורים לשבת על השירים שלך ושלי, ולבחור אותם. לפני כמה ימים הודעת לי באופן מפתיע שסידרת לנו הופעה באינדינגב. אמרת לי “את תופיעי ואני אתארח”. הייתי המומה. אמרת לי שדיברת איתם שם וזה סגור. “תתכונני” אמרת. “הזמן שלך הגיע”. לא האמנתי, התרגשתי כל כך, דמעות מילאו לי את העיניים כשסיפרת לי את זה. אז קבענו להיפגש למחרת, ואתמול בערב אמרתי לך שאני קצת עייפה ושאני מעדיפה שנדחה להיום ב8 בערב.
המילים האחרונות שאמרת לי היו: “תבואי מחר, אני אחכה לך, תביאי את הגיטרה ואת הטקסטים שלי מודפסים, את יודעת שאני אף פעם לא זוכר את המילים של השירים שלי, ואת תצטרכי גם לדאוג שיהיה לי עמוד תווים על הבמה, כי רק ככה אני מסוגל להופיע. צחקנו, וסגרנו את הטלפון.
היום על הבוקר התחלתי לעשות טלפונים לנגנים שהיו אמורים לקחת חלק בזה..חשבתי לתומי, אלוהים, גבריאל באמת חוזר להופיע.. זה באמת קורה.
בצהריים כבר שלחתי לך הודעת טקסט: בוקר טוב, איך אתה מרגיש הבוקר? נפגשים הערב ב8?
אבל להודעה הזאת כבר לא ענית לי.
ואני נשבעת שחשבתי שדווקא עכשיו אתה בסדר. בחודשים ובימים האחרונים היינו יחד הרבה, צחקנו מלא. דיברת על העתיד, על האלבום החדש שרק סיימת להקליט עם ידידיה. הקראת לי פרקים מקהלת, שרנו וניגנו. חשבתי לעצמי שנו זו רק עוד נפילה קטנה ואתה תיכף יוצא מזה, הרי שנים זה ככה. אני מכירה את זה טוב טוב. אנחנו הולכים דרך ארוכה ביחד. כמה פעמים הרמת אותי כשעמדתי להתרסק? כמה כוחות נפש היו לך. הרבה יודעים כמה שביר ורעוע היית, אבל לא הרבה יודעים כמה חוזק וחוסן היה בך, ידעת למצוא גם איים של שקט ושל שפיות שלפעמים הצילו אחרים.
לפני שבוע בדיוק כשישבנו אצלך בחדר. היית עייף וטרוד. שכבת על הספה שלך, ואני ישבתי בכורסה. שתקנו. פתאום זרקת לי: “סער, תשירי לי שיר. אני רוצה שתשירי לי משהו, תשירי לי שיר ערש. אז שרתי לך את “בית חדש” ואתה בעיניים עצומות מלמלת: “איזה יפה זה, אל תפסיקי לעולם”. ראיתי איך אתה נרדם לאט לאט, כיסיתי אותך בסדין, ויצאתי בשקט.
כשנכנסתי לאוטו, סימסתי לך: “הלכתי, אתה נרדם, תישן טוב, תנוח,
אתה זקוק לזה.” למחרת קיבלתי ממך הודעה: “אני זקוק לך, תבואי”.
באתי. הבאתי לך פסיפלורה. אמרת: “אני מת על זה שאת מביאה לי את הפירות המוזרים האלה, במצב של היפומאניה, אני יכול לאכול רק פירות, לא שום דבר אחר”. אמרתי לך “מה יהיה? מה עכשיו, מה נעשה? אמרת לי שיהיה בסדר. “רק עוד אשפוז קטן, הם יתקנו אותי שם, את תראי, סער. את יודעת שאני אוהב אותך”. חייכת את החיוך הטהור שלך. “תכיני את הנגנים והכל- ואני אבוא מוכן. אל תדאגי אני אהיה בסדר עד אז, יש לנו מלא זמן, ואני מת לעשות את זה”.
ועכשיו מה? לעזאזל גבריאל!! לעזאזל!! מה השארת אותי כאן?
אני רוצה לצרוח, אבל בשביל מי, בשביל מה?
אני רוצה להספיד אותך כמו שכל האחרים עושים עכשיו, אבל אני לא יכולה. אני מכירה אותך יותר מדי טוב, יותר מדי מקרוב. כל כך הרבה שנים. זוכר איך היית מוריד את הגרביים הסרוחות שלך ותולה אותן על החלון בחוץ, כי ידעת שאני אתעצבן אם תסריח את כל החדר? היינו שוכבים על המיטה, מפוצצים בכדורים, בוהים שעות בתקרה. בוכים על מר גורלנו. צוחקים כמו ילדים. מתחבאים מהיקום האכזר.
אני לא מסוגלת לכתוב עכשיו איזה הספד מפוצץ על איזה משורר ענק היית, את זה כולם יודעים. (עוד ילמדו אותך בבתי הספר אם יש צדק בעולם).
אני נפרדת ממך בדרך שלי. בלי הספדים, גם ככה אתה לא מאמין למספידים..עזוב אותך, לך תנוח מכל הבל ההבלים הזה. לך לאדמה החרבה שלך- היא חיכתה לך שנים.
אוי אלוהים, אני רוצה לצרוח. לא! אני רוצה שתיפתח האדמה. שתחזור אליי.
אוהבת אותך לנצח נצחים.
שלך תמיד, סער.
פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של סער ליבן, חברה קרובה מאוד של בלחסן ומוזיקאית . תודה ליסמין לוי על הטיפ.
