מבוגרים רבים אך לא פחות מהם – צעירים שנולדו עשור ויותר לאחר פירוק “כוורת” ב-1976 באו אתמול לפארק הירקון למופע האיחוד החמישי והאחרון בהחלט במסע ההופעות הנוכחי.
כוורת 2013 נגעו בלבבות של משפחות שלמות שהגיעו אתמול לפארק: מורים נפגשו עם תלמידיהם, חברים ותיקים חגגו איחוד קטן משלהם, ילדים מאז הימים אחזו בילדיהם בני דור הטאבלט ושרו יחד “היי יו יה”.
אז אמנם כפי שהתלוננו נרגני הפיד, “כוורת חופרת” אך הבאזז יוצא הדופן ועשרות אלפי האנשים שבאו להופעה מוכיח שכוורת פורטת על מיתרים במיוחד היום, אחרי כל כך הרבה שנים. כי מופע האיחוד של כוורת היה יותר מעוד הופעה: הוא היה געגוע למדינה שכבר אינה קיימת, ניסיון ולחוות מחדש, ולו לכמה שעות, עידן שכבר לא יחזור.
הנה רגעים מההופעה של אתמול, סרטונים מסיבוב ההופעות של כוורת 2013 כמו גם קטעים נוסטלגיים משנים עברו.
**חדש בטוויטר** ציוצים להחלפה!! תן ציוץ על מין עם אוגר, קבל שלושה ציוצים על כוורת.
— Liat (@Liatonly) August 9, 2013
מדהים איך בלילה חם של יולי אוגוסט תל אביבי מצליחה כוורת להרים מופע פרידה לא דביק בעליל, כלומר אורגיית הריחות והזיעה הייתה דביקה לחלוטין אך יש משהו לא מתחנף באופן בו הלהקה הזו בנתה את מערכת היחסים שלה ושל הקהל שלה.
אין הרבה דברים שמסוגלים להוציא כל כך הרבה ישראלים מחיק המזגן במיוחד כאשר בפעם האחרונה שהם יצאו יצא מזה יאיר לפיד, ובכל זאת, היה משהו שונה בווייב שפשט אתמול על פארק הירקון, יכולת להרגיש את זה כבר מהכניסות, ערימות ערימות של ישראלים נכנסים בשקט, בלי איומי ״אני אדקור אותך״ קלאסיים, אבות ובנים, סבתות ונכדים, נשים גברים וטף, סלבס ופשוטי עם, עומדים ומזיעים יחד, הכל כדי לראות בפעם האחרונה את האלה מפוגי.
קל לגלוש לקלישאות ולדבר על געגוע נוסטלגי לישראל של פעם אבל אני שונא את הגישה הזו, הקסם של כוורת עובד גם היום ולפעמים אנחנו גולשים לנוסטלגיה סתם כדי שיהיה לנו למה להתגעגע.
ואז הם עולים לבמה, חבורת גברים בני 60 פלוס ודני סנדרסון שתמיד מרגיש בן 21.
פוגי על התופים, צ׳רצ׳יל הישראלי שבניגוד לבריטי ניצח כמה מלחמות עולם, אפרים, אלון, יוני, בכל זאת הגיעו למרות הכל. אז נכון, ציפי פרימו לא הגיעה, וגם לא אמא ודני אבל מדובר היה בשעתיים וחצי של קלאסיקות רוק בלדות ונגיעות של פעם.
אם יש משהו מיוחד בלהקה הזו חוץ מהומור, כשרון והכל זה שהיא עושה המון כבוד לקהל שלה, היא לא נותנת לו לחכות שעתיים עד שהיא מואילה לעלות, היא מתרגשת כמוהו היא אומרת תודה.
הפעם הקודמת בה הייתי בפארק הירקון בהופעה הייתה ב-98, בהופעה הקודמת של כוורת ואני יכול להגיד בביטחון שזו היתה הופעה טובה יותר, אולי בגלל הידיעה שנגמר, אולי בגלל שזה באמת מרגיש סוף, אולי בגלל שכשגידי שר את נאחז באוויר, נכון, לא שיר של כוורת אבל מעולם לא ריגשה אותי שורה ומבט כמו ״במקום בו עמדת, נשאר רק אויר בלי חמצן״. בכלל יש משהו כבוי קצת בגידי, לא כבוי רע אלא מבט כזה שמשדר עצב על כך שענת כבר לא תחכה לו אחרי ההופעה.
אז נשאר רק להגיד תודה ללהקה שנתנה כבוד למילים, למנגינה, להומור בלתי נגמר, למחאה ופסיכדליה, לשירים כמו מדינה קטנה שמנקזים ישראליות כמו שאף שיר מחאה לא מצליח.
תודה לכם חבורה של מוכשרים, ותאמינו לי, אין צורך להקרין על המסכים תמונות שלכם מימים צעירים יותר בשיר האחרון והנחמד, ככה נזכור אתכם, בני 21, עם כשרון של בני 300″.
השם החדש של סיבוב ההופעות: “כוורת- האיחוי”.
— Liat (@Liatonly) June 21, 2013
כוורת – בפארק הירקון 1998 לכבוד יובל 50 למדינת ישראל כוורת מתאחדת להופעת ענק בפארק הירקון אם שני שירים חדשים (הפקה:יהודה טלית)
