האם יצא לכם לעמוד ברמזור לפני המעבר החציה ולתהות אם הכפתור עליו לחצתם זה הרגע בכלל עושה משהו. יש סיכוי טוב שלא.
בכתבה שהתפרסמה באתר You Are Not So Smart ותגרום לכם לפקפק בכל כפתור שתראו במרחב הציבורי, מדווחים הכותבים על “כפתורי פלסיבו” שלמעשה לא עושים שום דבר. למשל, כפתור הסגירה של דלתות המעלית, כפתורים במעברי חצייה ואחרים.
למה בכלל קיימים כפתורים שאין בהם שום שימוש מעשי? משום שיש בהם תועלת פסיכולוגית. כפתורי פלסיבו הם כמו אמונה טפלה או טקס עתיק, מציין המאמר, “אתם מבצעים פעולה בתקווה לקבל תוצאה – אם מתקבלת התוצאה הרצויה, אתם ממשיכים להאמין”.
במקרה של כפתורי מעברי חציה או כפתורי סגירת דלתות במעלית – הרמזור יתחלף לירוק בסופו של דבר ודלתות המעלית ייסגרו, כך שאתם תמשיכו ללחוץ כנראה.
וזה לא המקרה היחיד בה הפסיכולוגיה האנושית מתמודדת עם המתנה והזמן החולף. במאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנה שעברה, כותב אלכס סטון את הדברים הבאים:
“לפני כמה שנים מנהלים בנמל התעופה ביוסטון התמודדו עם משבר ביחסי ציבור. התקבל מספר רב של תלונות מצד לקוחות שהמתינו זמן רב למזוודות שלהם.
בתגובה, המנהלים הגדילו את מספר עובדי הכבודה במשמרת. השינוי פעל: זמן ההמתנה למזוודה צנח לשמונה דקות, בהתאם לסטנדרט בתעשייה. את התלונות לא פסקו.
המנהלים המבולבלים החליטו לבסוף לנסות כיוון אחר: הם גילו כי נדרשת לנוסעים הליכה בת דקה מכבש המטוס ועד לדלפקי הכבודה, ושבע דקות נוספות הם בזבזו בהמתנה למזוודות. במקום לצמצם שוב את זמן ההמתנה, ההחלטה שהתקבלה הייתה להרחיק את דלפקי הכבודה כך שהנוסעים ייאלצו ללכת פי שישה כדי להגיע לקרוסלה המרוחקת ביותר. מספר התלונות פחת עד קרוב לאפס”.
המסקנה, אומר סטון, היא כי ההבדל טמון בין הזמן בו היו הנוסעים עסוקים לבין הזמן בו המתינו ללא מעשה. 10 דקות בזמן שאתם עסוקים נתפשים כזמן קצר ביחס לעשר דקות של חוסר מעש.
נכתב על ידי רוברט טי. גונזלז ופורסם במקור ב-IO9. תמונת שער: Adam Ragusea דרך מאמר באתר WBUR
