מוגש באמצעות האוניברסיטה הפתוחה
כמה נשים חרדיות יש בקולנוע הישראלי המיינסטרימי? לא צריך מחקרים יסודיים כדי להבין שאין הרבה. אבל דווקא בתוך הקהילות החרדיות יש תעשייה מפותחת של קולנוע חרדי שנשלט, באופן מפתיע ולא אופייני, על ידי נשים.
היוצרת, המבקרת והחוקרת הקולנוע החרדית מרלין וניג את מתארת את הקולנוע של הנשים החרדיות: “היוצרת החרדית יוצרת מתוך עולמה ובכך ייחודה. תעשיית הקולנוע החרדי מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בתוך החברה חרדית ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים, שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי או הישראלי,” כך אמרה בראיון לאתר “קולך” בעקבות צאת ספרה על הקולנוע החרדי ב-2011.
בספרה היא כתבה עוד כי “הקולנוע הזה מתנהל אמנם בשפה העברית, אך הוא מובנה בשפה תרבותית שונה, ייחודית ובעלת מרכיבי עלילה מובדלים עם גיבורים מזן אחר”.
הקולנוע שנוצר על ידי יוצרים חרדים עבור קהל חרדי הוא זרם קולנועי נפרד וייחודי, שונה גם מהקולנוע שנוצר על ידי יוצרים חרדים אך מופץ בקרב הקהל הרחב. מקור התופעה בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. באותם ימים, בהתאם למגבלות הלכתיות, החלו להתפתח שני ענפי קולנוע חרדי נפרדים — הקולנוע הגברי שהציג עלילות גבריות לגמרי והופץ לצפייה ביתית, והקולנוע הנשי שדווקא הוא התפתח כאמנות שנצרכת בציבור.
בעוד ענף הקולנוע לגברים דעך בשנים האחרונות, הקולנוע החרדי הנשי המשיך להתפתח. הסרטים מוצגים באולמות אירועים ובמתנ”סים בחול המועד ובחופשות. בעבודת הדוקטורט שלו תיאר מתן אהרוני את ההקרנות כאירועים חברתיים יחודיים בהם משתתפות צופות מבוגרות וצעירות, כשהן מפגינות פעילות ערה לאורך ההקרנה, הכוללת קריאות וצעקות לעבר המסך באופן שחורג מכללי הצניעות היומיומיים.
אחד ההסברים להבדל בין גורלו של הקולנוע הגברי וזה של הנשי נמצא בהבדל בין התפקידים המסורתיים של נשים וגברים בחברה החרדית – גברים חרדים אמורים להשתמש בזמנם הפנוי כדי ללמוד תורה. לעומת זאת, הזמן הפנוי של נשים מוגדר פחות. כך, אפשר לומר שדווקא העמדה השולית של נשים בחברה הדתית מאפשרת להן להיות חלוצות בתחומי אמנות שונים – בין אם מדובר באמניות פלסטיות בזרמים שונים של החברה הדתית או ביוצרות קולנוע בחברה החרדית.
המעמד החיצוני של זרם הקולנוע החרדי ביחס לתעשיית הקולנוע הישראלית בא לידי ביטוי לא רק בתכנים אלא גם בהיבט הכלכלי של היצירה. הסרטים אינם זוכים לתמיכה של קרנות קולנוע חיצוניות ונעשים בתקציבים נמוכים יחסית (עד מיליון שקלים), פעמים רבות במימון עצמי. היוצרות מסתמכות על ההפצה העצמאית כדי להחזיר לעצמם את ההשקעה.
למרות השוליות, נראה שהתעשייה הצעירה הולכת ומשתכללת בשנים האחרונות: קרן גשר הפעילה בשנים האחרונות חממה מקצועית ליוצרות סרטים חרדיות במהלכה הן מקבלות ליווי מקצועי בתהליך פיתוח סרט, התקציבים של הסרטים גדלים, וחלקם אף מצולמים באתרי צילום בחו”ל. העוסקים בתחום מדברים על שימוש באנשי מקצוע מהתעשייה הכלכלית ועל מגמת שיפור כללית ברמה המקצועית של הסרטים ובתחומים כמו בימוי, צילום ועריכת הסרטים.
התפתחותו של מרחב קולנועי על טהרת הנשים בחברה השמרנית החרדית בישראל היא תופעה מרתקת במיוחד על רקע מקומן של נשים בתעשיית הקולנוע העולמית והישראלית. לפי מרכז המחקר לנשים בטלוויזיה ובקולנוע ב-2015 רק 9% מתוך במאי 250 הסרטים המצליחים ביותר בארה”ב היו במאיות, ורק 11% מהכותבים היו כותבות.
באותה שנה רק 22% מבין הדמויות הראשיות במאה הסרטים המצליחים ביותר בארה”ב היו נשים (ומדובר בעליה של 10 אחוזים בהשוואה ל-2014). בישראל, רשימה לסיכום 2015 שהכינה ליאור אלפנט גילתה שמתוך 35 סרטים ישראלים שהיו על המסכים בשנה זו, רק 8 נוצרו על ידי נשים.
יחד עם זאת, השוואה פשוטה בין הזרמים איננה אפשרית. ההתמקצעות של התעשייה החרדית וההכרה המסויימת לה זכתה תעשיית הסרטים החרדית בשנים האחרונות לא הקהו את ההבדלים היסודיים בין יצירה בחברה דתית שמרנית לבין יצירה חילונית.
היוצרות החרדיות נענות למערכת מגבלות שיסודה במאפיינים של החברה בתוכה הן יוצרות. כך למשל, עלילות הסרטים צריכות לעמוד בסטנדרטים שיבטיחו אישור הקרנה על ידי רבנים או על ידי מנהלות הסמינרים לנערות. התוצאה היא בדרך כלל סיפורים לא ביקורתיים שיש בהם דגש על מסר חינוכי ואין בהם תכנים אלימים או עיסוק ישיר ביחסים בין גברים ונשים.
הסרט “מלאכיות בלבן” של טלי אברהמי, למשל, מגולל את סיפורן של חיה ואינוצ’קה, אם וביתה שמגיעות לאושוויץ בשנת 1945. הן מופרדות בסלקציה אך חיה מבטיחה לאינוצ’קה שהן עוד ישובו ויפגשו. הסרט מתאר את חייהן במחנה ואת ניסיונותיהן לשמור על קיום מצוות למרות הקשיים שמערימים עליהם הנאצים.
סרטים שלא עומדים בסטנדרטים האלה עלולים להיכשל, כפי שקרה למשל לרוחמה מנדלאיל שסיפורה תועד בסרט התיעודי “החולמות”. סרטה הראשון של מנדלאיל עסק בנושאים מעוררי מחלוקת בנימה ביקורתית, נכשל והשאיר את היוצרת שלו בחובות. דווקא השפעת שיקולים כלכליים על תוכן הסרטים היא תופעה שמוכרת גם בתעשיית הסרטים המרכזית – השמרנות של תעשיית הסרטים האמריקאית המרכזית בעת הזו מדגימה את היחס הזה היטב.
אך בסופו של דבר, כדי להבין את המאפיינים המייחדים את הקולנוע החרדי לא נכון לתאר אותו רק דרך קונפליקט בין רצון האמנית לבין המגבלות שהדת כופה. אמנים חילונים לא יהססו לדבר על האמנות שלהם ככלי ביטוי אינדיבידואלי וכתכלית בפני עצמה.
נקודת המוצא של אמניות חרדיות, שיוצרות כנשים מאמינות ולא רואות את היצירה ככלי לפריצת גבולות, שונה מלכתחילה. כפי שסיפרה מרלין וניג בראיון להארץ בשנה שעברה, בעולם החרדי, יצירה בפני עצמה אינה נחשבת לתכלית ולכן צריכה לשרת מסר כלשהו, למשל מסר ערכי או חינוכי. האמנות, במקרה זה – כפופה לאמונה.
