היה חם באותו היום.
האדמה שהייתה רכה ומלאת צמחים ומים שוצפים הייתה כעת סדוקה ופצועה. עצים, אשר בעבר ענפיהם שלחו את עלי הכותרת לכל עבר, היו כעת עירומים. הרוח החמה הכתה בהם שוב ושוב אך הם עמדו על שלהם, חורקים, אך עומדים על שלהם במעין מזכרת גוועת להוד והאדר שמילא אותם בשנותיהם הצעירות. ורק על ענף אחד קטן, הקטן מבין כל הענפים, שמבין כל העצים הגוועים, על ענף אחד בודד ודק נח לו עלה ירוק קטן, העלה הירוק האחרון.
הוא עמד שם, לוחם בכל כוחו ברוח העזה, לוחם אחרון שניסה להחיות את העץ הגוסס. העלה הביט סביבו וראה את שאריות הפירות שנקברו תחת החול. מעט עלים סדוקים ואפורים נחו לידם, ואפילו האדמה לא רצתה בהם להרוות את צימאונה. או שלא יכלה. “אולי עוד יגיע הגשם שישטוף את כולנו” חשב לו העלה. הוא הביט בעץ שהביט בו בחצי חיוך וחרק, מנסה להאמין לתקוותיו של העלה הצעיר, אך העלה ראה ברוחו שלה העץ והנהן. העץ הזקן חייך לו בתמורה את חיוכו האחרון ובטיפת כוחו האחרונה, הזיל דמעה בזמן שהעלה החל את טקסו הפרטי משלו.
לא רחוק משם נח לו בית קפה נטוש מאדם. אבק מילא את הבר, הכיסאות וכול ריצפת החדר כוסתה בשכבה דקה של חול שנראה כמעין שטיח מסוגנן. הכוסות נחו בצורה מושלמת על המדפים, חלקם עדיין מנצנצים אל המדבר ומחכים למלא את ייעודם ולחזור להתאחד עם חבריהם הדוהרים בחוץ. צעדים נשמעו מחוץ לבית הקפה והרצפה חרקה בכאב. דלת הבית נפתחה באיטיות וחרקה גם היא, כשהוא נכנס פנימה. הוא היה זקן ורזה, זקנו הארוך נראה מבולגן ובגדיו הירוקים נראו מרופטים ודהויים. הוא נכנס פנימה וסקר את החדר. השולחנות והכיסאות נראו לו מסודרים למופת, כוסות נחו עליהם בשלווה והאח הריקה נשארה במקומה כשם שנשארה כל השנים. הפסנתר שבקצה השני של החדר עמד לו גאה אך עייף. היה ניתן לראות זאת בכך שחלק מהקלידים שלו ‘נחו’ על הרצפה. כך הוא המשיך וסקר את המקום, משפשף את ידיו ומרפקיו בדומה לאסיר שזה עתה שוחרר משלשלותיו והביט אל עבר הבר שהביט בו בחזרה. משם פנה אל פינת החדר משמאלו, הכורסה שלו הייתה שם ולידה השולחן הקטן שבו היה מניח את ספריו כשהיה מסיים לכתוב אותם. מתחת לשולחן שכבה כוס הוויסקי שלו, מנופצת, שכנראה לא האמינה שיחזור והחליטה לשים קץ להמתנה. הוא נשם בכבדות והחל ללכת אל עבר הבר. נכנס אליו באיטיות, התכופף, שלף משם את בקבוקו והניחו על השולחן. רק מעט מן וויסקי שלו נשמר. הוא נישק את הבקבוק ובחיוך מזעזע שחשף שיניים צהובות, מזג לעצמו כוס וויסקי. לפתע רוח פרצה את דלת בית הקפה וחלק מהכוסות רעדו, אך הוא הביט בזעם אל עבר הדלתות ובתשובה שהוכיחה שעדיין נשאר לו מעט מכוחו, מלא הוד והדר, הרוח שקטה מיד. לאט ובאיטיות הוא צעד לו בבית הקפה, עובר לו ליד הפסנתר ונוגע בו בשלוש מאצבעותיו ומעביר את ידיו על מכסה הגוף כשהוא ממשיך בצעדיו, יוצר שלושה קווים מקבילים וישרים בצורה מושלמת, אך בסוף יצר מעין גל כשכוחו שוב נעלם לו.
הוא נעצר ועמד לרגע, מסדר את נשימותיו והמשיך לצעוד אל עבר כורסתו. כשהגיע ליעדו, הסתובב והתיישב באיטיות על הכורסה. ענן קטן של אבק התרומם והתעופף אל עבר החלון והוא הניח את הכוס שלו על השולחן. עתה גם תורה של הכורסה לחרוק הגיע, כאשר הוא מישש את תחתית הכורסה והוציא משם מחברת צהובה ישנה ועיפרון אחד. הוא הרים את המחברת, קרע ממנה דף והניח אותה על השולחן. לאחר-מכן הוא הרים את הכוס, שתה מעט מהוויסקי והחל לכתוב. אור השמש נע אך לא נעלם בזמן שהוא ישב, שתה וכתב. כל בית הקפה היה עתה עסוק בכתיבה והמתין למוצא פיו, אשר יאמר להם מה עתיד לבוא. והוא? הוא רק המשיך לכתוב באיטיות וכשסיים לכתוב הוא לא נע לרגע והביט בה שכתב, בוחן כל אות ונוגע בדף, מנסה להרגיש את חספוסי הגרפיט על הנייר. לבסוף הוא נשם ונשען בנוחות על הכורסה. הוא הביט שוב בחדר בית הקפה והרים את כוס השתייה שלו במחווה חמימה ושתה ממנה בערגה…
“ועל המבוגרים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם.
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע, בחול הלוהט, כדי להגיע אל תחנת האיסוף. והם שותתי דם.
אך אותו כבר מזמן שכחו. זנחו לבדו. ולפעמים, קרא להם בלחש, בכוחו האחרון.
והם הסתכלו על עגל הזהב החדש שלהם, וחייכו.
אך כשישובו אל אביהם, הוא יקבל אותם בשמחה,
כי כולם הם ילדי. כולם.”
