אמירה כהן איבדה את בעלה ניסו לאחר 30 שנות זוגיות. מתוך הכאב והגעגוע נולד ספר ילדים שמחזיר את קולו של אהוב ליבה שלא הספיק להיות סבא, ומציע מבט אחר על אהבה, אובדן ומשפחה.
הטלפון ששינה חיים
במרץ 1992, כשאמירה אוחזת בבנה בן התשעה חודשים ובהריון מתקדם עם בתה, היא מקבלת טלפון מבית החולים – טלפון שאיש אינו רוצה לקבל. על הקו היה הרופא, שבישר לה את הבשורה הקשה: בעלה, ניסו כהן, אובחן בסרטן בבלוטות הרוק. ההערכה הרפואית הייתה שיש לו חודשים ספורים לחיות.”זה היה רגע שקשה לתאר במילים,” היא משחזרת. “העולם עצר. ניסיתי להבין איך ממשיכים לחיות עם ידיעה כזו.” אבל בניגוד לכל התחזיות, ניסו חי עם המחלה עוד תשע־עשרה שנים. כמעט שני עשורים שבהם בחר, שוב ושוב, בחיים.
חיים בשני ערוצים
מאותו יום, מספרת אמירה, ניסו בחר לחיות את חייו בשני מישורים מקבילים. “מצד אחד הוא היה בהכחשה מסוימת למחלה. הוא לא רצה לעסוק בבירוקרטיה, לא לקבוע תורים לרופאים ולא לשתף אף אחד. אנשים היו מתקשרים לשאול לשלומו, והוא פשוט היה מעביר אליי את השיחה. מצד שני, מהרגע שקיבל את האבחנה, הוא התחיל לחיות את החיים במלואם. לניסו תמיד הייתה תשוקה לחיים, אבל מאז המחלה היא התעצמה.”החלטה אחת סימלה יותר מכל את הבחירה הזו: המשפחה עזבה את ישראל לארבע שנים ללוס אנג’לס, שם החליט ניסו ללמוד תסריטאות ולהתקרב לעולם הקולנוע. “הוא רצה לגעת בחלום שתמיד בער בו,” אומרת אמירה. “החלטנו שאנחנו חיים כאילו אנחנו בפנסיה – טיילנו בכל רחבי ארצות הברית, אכלנו במסעדות, ראינו סרטים באמצע היום עם כל הגמלאים. היו אלה שנים של חופש אמיתי, בלי שעון ובלי פחד.”
מחלה שמרחפת מעל
גם בשנים הטובות, המחלה לא נעלמה מהתודעה. “הילדים גדלו לתוך זה,” מספרת אמירה. “נועה, כשהייתה קטנה, חשבה שלכל האבות בעולם יש סרטן. כשחברתה לכיתה אמרה לה שלאבא שלה אין – היא הייתה בשוק. אני נאלצתי להסביר לה שלא כל אבא חולה, ושאצלנו זה המצב.”אבל מתחת לפני השטח, הילדים ידעו את מה שלא תמיד נאמר בקול. יום אחד, לאחר תאונת אופנוע קטנה שבה נפצע ניסו וחזר הביתה מדמם, הבן אליעד הביט בו ואמר בתמימות: “אבא, אתה לא אמור למות מתאונה, אתה אמור למות מסרטן.””אלו לא משפטים שילד אמור לומר,” אומרת אמירה. “אבל זו הייתה המציאות שלנו – חיים לצד המחלה, עם הידיעה שהסוף עלול להגיע, גם אם לא ידענו מתי.”
אהבה אחת גדולה
אמירה וניסו גדלו בצפת. שבע שנים הפרידו ביניהם, אך כבר במסיבת הסיום של התיכון שלה הוא סימן אותה. “אחרי אותו ערב הוא אמר לחברו: ‘הבחורה הזו תהיה אשתי’. וכך היה.”ניסו חיזר אחריה כמה שנים, עד שיום אחד אמר לה: “או שאנחנו מתחתנים או שאני נעלם.” אמירה הסכימה, ובגיל 23 נישאה לו. “ניסו לימד אותי שהנישואים הם דבר קדוש,” היא אומרת. “הוא לימד אותי להיות אמיצה, ספונטנית, לשחרר, ולאהוב בלי גבולות. הייתי מלכה במשך שלושים שנה. כל יום, עד יומו האחרון, הוא טרח לומר לי שמיום ליום הוא אוהב אותי יותר.”
מסע מקצועי ורגשי
לצד חיי המשפחה, אמירה בנתה קריירה ארוכה ומוערכת בתחום הסיעוד. היא למדה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, תואר שני באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך השלימה דוקטורט בפילוסופיה עם התמחות בסוציולוגיה רפואית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בכוחו של השקט בהוספיס לחולי סרטן בשיבא.
במהלך השנים עבדה כאחראית על היחידה לטיפול תומך, יחידה המטפלת באנשים עם מחלות כרוניות ומסכנות חיים, ולעיתים גם בסוף החיים – ומציעה טיפול בתסמיני המחלה והטיפול בה, ליווי רגשי למטופל ולבני משפחתו, והדרכה הורית, לרבות כיצד להעביר את המסרים להורים, לסבים ולסבתות, לנכדים צעירים ובוגרים, וכן ליווי כולל בסוף החיים. בנוסף עבדה כאחות בכירורגיה, כמתאמת שיקום לבעלי סטומה, ריכזה קורסים באונקולוגיה מטעם משרד הבריאות ושימשה בתפקידי פיקוח בהנהלת הסיעוד. בשנים האחרונות שלפני פרישתה הובילה את פרויקט “הנפגע המשני”, שנועד לתמוך באנשי צוות רפואי שחוו טעויות, עומס נפשי או משבר אישי.
“הניסיון הזה נתן לי כלים ייחודיים להתמודדות עם המחלה של ניסו,” היא אומרת. “עשרות שנים עם מטופלים ובני משפחותיהם שחווים אובדן ופרידה לימדו אותי להבין את הכאב, להכיל אותו, ולהתמודד עם האבל האישי שלי בחמלה ובמודעות.”
זיכרון שהפך לספר
ניסו הלך לעולמו בשנת 2011. “נותר חלל עצום, מלא באור, אהבה וגעגוע.” כמה שנים לאחר מכן, כשבתה נועה הודיעה לה שהיא בהיריון עם הנכד הראשון, החליטה אמירה להעניק לניסו קול חדש.כך נולד הספר “הסבא או הסבתא שלא הכרתם” – ספר ילדים שכתוב בקולו של ניסו, כאילו הוא מדבר אל נכדיו שלא הספיק להכיר. “חשבתי לעצמי: מה ניסו היה אומר להם אם היה כאן? כתבתי את הספר מהלב שלו.”הספר עוסק בערכים של משפחה, אהבה וגמישות כחלק ממסע החיים. “רציתי להעביר את החשיבות של המשפחה כעוגן בחיים, ושל זוגיות שנשמרת ומתעצמת גם דרך הקשיים,” היא מסבירה. “יש גם מסר על היכולת לשחרר לדעת לוותר, להתמודד עם החמצות, וללמוד מהן.”
סבא שנוכח גם כשאיננו
הספר, לדבריה, נועד להפוך את הזיכרון למוחשי. “לא תמיד אנחנו יכולים לשלוט במוות, אבל כן אפשר לדמיין ולדבר על מי שאיננו. להוסיף תמונה שלו, לכתוב עליו, לשתף זיכרונות מצחיקים. זו דרך להחזיר אותו למשפחה, במיוחד לנכדיו שלא זכו להכירו.”אמירה מדגישה כי הספר פונה לא רק לילדים אלא גם למבוגרים. “אני מאמינה שכל מי שחווה אובדן של סבא או סבתא ימצא בו נחמה. זו חוויה משפחתית שמחזקת גם את מי שאיננו וגם את מי שנשאר.”
לא אידיליה, אלא אהבה מציאותית
אמירה מודעת לכך שסיפורה נשמע כמעט אידילי. “אני לא מאמינה במצב מושלם. גם ניסו ואני לא היינו מושלמים. אבל הייתה בינינו התאמה שאפשרה אהבה עמוקה, שותפות אמיתית, וחיים מלאים.”היא בטוחה שגם ניסו היה מאשר את דרכה. “אם היה קורא את הספר, הוא היה מסתכל עליי בעיניים הבורקות שלו ואומר: ‘את רואה, בובה? ניצחנו יחד.’ זו הייתה התגובה הראשונה שלו גם כשהודיעו לו על הסרטן – ‘כצוות ננצח’.”
אהבה שלא נגמרת
כשהיא מחזיקה את נכדה הראשון בזרועותיה, אמירה מרגישה שניסו עדיין שם. “הספר הוא הדרך שלי לוודא שניסו תמיד נוכח וממשיך ללוות אותנו.”והיא מסכמת במשפט שהפך לסימן ההיכר שלה: “פרידה היא סוג של סוף, אך עם הזמן אפשר שוב לשוט ולהגיע בבטחה אל החוף. לחיות בהווה עם הזיכרונות, תחושת החסר והגעגועים, ולמצוא מחדש את הטעם והריגוש שבחיים כמעט מלאים.”עבור אמירה כהן, המוות אינו סיום הסיפור, אלא פתיח לפרק חדש שבו אהבה, זיכרון ומשפחה ממשיכים לחיות בדרכים אחרות.
ספרה, “הסבא או הסבתא שלא הכרתם”, שיצא בהוצאת מדיה 10, הוא לא רק ספר ילדים — אלא תזכורת חיה לכך שאהבה אמיתית אינה נעלמת עם האדם, אלא ממשיכה לגעת, ללמד ולהאיר.
לרכישת הספר: https://www.media-10.co.il/product/amirac /
