מטהראן לירושלים: מסע של שישה חודשים שהיה אמור להימשך יומיים

דיאנה רחמני נולדה באיראן, בעיר הבירה טהראן, למשפחה מבורכת בילדים, הילדה החמישית מתוך שישה.את צעדיה הראשונים בעולם עשתה בבית החולים היהודי “כאנון ח’איר ח’אה” ( کانون‌خیر خواه) שנוהל על ידי רופאים יהודים בשכונת “מהלה” בדרום טהראן. היחסים בין המוסלמים והיהודים היו טובים באותם ימים, ואיש לא יכול היה לדמיין מה צפוי לקהילה היהודית בעתיד. דיאנה גדלה על ערכים יהודיים עמוקים: שמירת כשרות, הפרדת בשר וחלב, וחגיגת החגים במסורת מלאה. בית הספר שבו למדה, “אליאנס אתחאד”, נוהל על ידי יהודי צרפת, והיה מקום בטוח ומוכר עבורה.
היא זוכרת בבירור את השנה הראשונה שבה החליטה לצום ביום כיפור. הייתה בת תשע בלבד, וכשאמרה לאמה על ההחלטה, זו הסכימה. השמחה שהציפה את דיאנה הייתה עצומה. בשעות הערב הרגישה צמאה מאוד, ואמרה על כך לסבתא חנה, “ננה” שלה. הסבתא חיבקה אותה בחום ואמרה: “ג’ונם שלי, תסגרי את העיניים. בחלום תהיי ליד נהר מים צלול, תשתי כמה שאת רוצה, ותראי שלא תרגישי יותר צמא.” הטריק הפשוט הזה עבד, וההרגשה שהצליחה להשלים את הצום הייתה מופלאה.

למחרת הלכה דיאנה לבית הכנסת. באמצע התפילה הרגישה מהומה, וכל הפנים סביבה נראו מודאגים. היא הבינה שפרצה מלחמה בישראל. כשראתה את הדאגה העמוקה בפניהם של יהודי איראן, הבינה משהו חשוב: לא משנה באיזו מדינה או באיזו עיר אתה חי, לבו של יהודי תמיד מחובר ללב של יהודי אחר. כבר מגיל צעיר הרגישה שהיא רוצה לחיות במדינה יהודית ולהיות שותפה בכל מה שעמה עובר.

מפגש גורלי
דיאנה למדה עד כיתה ח’ בבית הספר אליאנס. בכיתה ט’ עברה ללמוד בבית ספר מוסלמי, והיום הראשון היה מלחיץ ומפחיד. היא לא ידעה איך תוכל להסתדר בכיתה מלאה במוסלמים, שחלקם היו פנאטים דתיים.היא נכנסה לכיתה וישבה בספסל האחורי, כאילו שמישהו הוביל אותה אליו. בספסל לידה ישבה בחורה שקטה, ומיד הרגישה חיבור אליה. דיאנה התקרבה אליה והציגה את עצמה. הבחורה אמרה שקוראים לה דליה. בהפסקה הראשונה, דיאנה אמרה לה בלב פתוח: “אני חייבת להגיד לך משהו, אני יהודייה. אם את לא תרצי חברות איתי, שאדע מההתחלה.”הן דיברו על המשפחות שלהן, ואז דיאנה אמרה שוב, כדי שלא יהיו ספקות: “אני באמת חייבת שתדעי שאני יהודייה, ואם יש לך בעיה עם זה, אני אבין לגמרי.” עיניה של דליה נצצו, ודיאנה ראתה שהיא על סף בכי. דליה אמרה בקול חנוק: “גם אני יהודייה, רק פחדתי להגיד.” יד הגורל הושיבה אותן ביחד.

תחילת הסוף

בתקופה ההיא החלו התפרעויות באיראן. אנשים יצאו לרחובות ובפנים גלויות הביעו מסרים נגד מוחמד רזא שאה פהלווי . דיאנה פחדה להיות מחוץ לבית, כי כל מי שעבר ליד המפגינים היה מסתכן בעצירה.ימים קשים אלה גרמו למשפחתה לחשוב שלעולם לא יצליחו להוריד את השאה. הוא היה חזק, ובעיקר הוא אהב יהודים. היועצים הציעו לו לעזוב זמנית את איראן עד שהמצב ירגע ואז לחזור, אבל לצערם הוא לא חזר. העם הזועם, העצבני וחסר הסבלנות, פרץ לבסיס צבאי והשתלט עליו. דיאנה לא תשכח את היום ששאה פרס עזב את המדינה. כותרת ענקית בעיתונים כתבה: “השאה ברח!” יהודים פחדו לדבר ולהביע דעה על המצב. כל הטלוויזיות היו דלוקות לקראת נחיתתו של חומייני. ברחובות חילקו עוגות ומשקאות מתוקים. גם משפחתה הדליקה את הטלוויזיה וחיכתה. דיאנה ראתה את חומייני יושב במטוס, רגוע לחלוטין. כששאלו אותו איזו הרגשה יש לו שהוא חוזר אחרי כל כך הרבה שנים בגלות לאיראן, הוא ענה במילה אחת: “כלום.”
כולם היו בהלם מהתשובה חסרת הרגש הזו, אבל לא היה להם אומץ לדבר.

המשטר החדש
לאחר שחומייני עלה לשלטון, העולם השתנה באיראן. חוק חדש נכנס לתוקף לגבי לבוש לנשים ולגברים. נשים חויבו לשים רעלה ולכסות את גופן במלואו, ומי שלא ציית קיבל שבעים מלקות על הגב. אסור היה ללבוש בגדים צבעוניים, ואפילו למרוח לק אדום היה אסור.לא עבר זמן רב והחלה מלחמת איראן-עיראק. זה היה מפחיד. המון הרוגים בצבא איראן, ובכל רחוב היו תלויות תמונות של “שהידים” כך כינו את מי שמת במלחמה, לטענתם “מוות קדושים”.היו הפצצות בטהראן. פיצצו את שדה התעופה של איראן, והפחד היה עצום. אי אפשר היה להיכנס או לצאת מאיראן.לאחר כמה שבועות הודיעו בחדשות ששיקמו את שדה התעופה ויש שוב טיסות. אבל בסוף החדשות הוסיפו משפט אחד שקפא את הדם בעורקים: ליהודי איראן אסור לצאת מהמדינה. הידיעה הייתה כמו סכין בלב. זה הזכיר למשפחה של דיאנה את גרמניה הנאצית בהתחלה לא קנו מיהודים, אחר כך לא עברו לידם, ובסוף תלשו אותם מבתיהם והרגו אותם. אביה של דיאנה אמר שכבר אי אפשר להישאר באיראן, והאל יודע מה יעשו להם.

רצח שזעזע עם
בדיוק בזמנים האלה כלאו יהודי בשם אלקניאן. עשו לו משפט שדה והוציאו אותו להורג. איש שעשה המון למען איראן הואשם בבגידה ותלו אותו. הידיעה הייתה כמו רעידת אדמה ליהודי איראן. חלק גדול מהקהילה החליטו לברוח דרך ההרים. חלקם הצליחו להימלט, אבל חלקם איבדו את כל מה שהיה להם. נוכלים התחזו לאנשים שיכולים להבריח אותם, היהודים בטחו בהם, אבל ברגע האמת הנוכלים ברחו עם כל השלל שהיה בידם.אחיה של דיאנה גרו בישראל, ואי אפשר היה ליצור קשר ישיר איתם. הם התקשרו למשפחה דרך מדינה שלישית כדי שיוכלו לדבר. פעם אחת, כשאחותה לידה התקשרה, אמרו לה שגם הם רוצים לברוח אבל מפחדים שייתקלו בנוכלים. היא הציעה שלא יעשו שום דבר בעצמם, ושהיא הולכת לבקש עזרה מהסוכנות היהודית.בינתיים דיאנה התחתנה.

דפיקה בדלת
שבוע לאחר החתונה הייתה דיאנה אצל הוריה. פתאום דפקו בדלת, והיא ניגשה לפתוח. מעבר לדלת עמד איש נמוך קומה שביקש לדבר עם אביה. כשאבא ניגש אליו, הוא ביקש להיכנס ואמר שיש לו מסר חשוב להעביר להם.הוא נכנס ואמר שהגיע אליהם דרך הסוכנות היהודית, והוא מבריח אותם מאיראן. אביה של דיאנה קפץ מהכיסא, גירש אותו מהבית ואמר שהם אוהבים את איראן ולא יודע על מה הוא מדבר.הבחור קם על רגליו ואמר שהוא יודע שהם לא מאמינים לו, אבל בשעה חמש יתקשרו מישראל ויסבירו הכול. כולם ישבו מסביב לטלפון וחיכו לשיחה. כמו בסרטים, בשעה חמש בדיוק הטלפון צלצל. אביה ענה, ומהצד השני של הקו אמרו שהם מדברים מהסוכנות היהודית, והבחור שנמצא בביתם הוא המקשר שלהם. מה שהוא יגיד, הם חייבים לעשות.המשפחה שמחה מאוד שאפשר לסמוך עליו. באותו יום רקמו את תוכנית הבריחה.
הוא אמר שלא צריך לדאוג, ושתוך יומיים יגיעו לישראל. השמחה הייתה גדולה, אבל מהולה בפחד. הוא אמר שהגברים צריכים לגדל זקן, והנשים צריכות לכסות את עצמן בצ’אדור שחור עם רעלה שחורה. הזמן נקבע, והוא עזב אותם באומרו: “נתראה בעוד חודשיים.”

מסע ללא סוף
המסע של משפחת רחמני, שהיה אמור להימשך רק יומיים, נמשך כמעט שישה חודשים של פחד ואי ודאות. במהלך התקופה הזאת נותק הקשר עם הסוכנות היהודית, ולא ידעו מה לעשות.בספרה, דיאנה מתארת בפירוט את הטלטלות שעברו כדי להגיע לארץ ישראל במסע בלתי נתפס. הסיפור שלה הוא סיפור של תקווה ואמונה. היא מקווה שכל מי שקורא יבין שלגור בארץ ישראל זו זכות שהקדוש ברוך הוא נתן לעם היהודי.

אהבת הבישול
כשהייתה ילדה, דיאנה תמיד עזרה לאמה במטבח. האם הייתה מכינה אוכל ודיאנה שוטפת, מקלפת ומנקה. תמיד הסתכלה על ידיה של אמה – איך היא מערבבת את הבשר, איך היא חותכת את הירק בלי קרש חיתוך. מאז ילדותה, אהבת הבישול נכנסה לדם שלה, ותמיד רצתה להיות בשלנית כמו אמא.בזמן שחומייני עלה לשלטון והחלה מלחמת איראן-עיראק, מצבה הבריאותי של אמה התדרדר. היא הייתה צריכה לעבור ניתוח חירום בישראל. האם השאירה את דיאנה במשך שלושה חודשים לטפל באביה ובאחיה, ועלתה לארץ כדי לעבור את הניתוח. בהתחלה דיאנה לא ידעה מה לעשות. אבל מהר מאוד התחילה לבשל, ולא רק מאכלים קלים, כל מאכלי הדגל של המטבח הפרסי. הייתה גאה בעצמה.כשהגיעה לארץ, התעניינה במאכלים של כל העדות ובישלה אותם. הכניסה למטבח שלה עוד טעמים וריחות. כשנכנסה ל”מאסטר שף”, בישלה את המאכלים שידעה, וכל פעם שמיכל אנסקי הייתה טועמת מהצלחת, הייתה אומרת: “מרגישים את הבישול הפרסי שלך,” אפילו כשזו לא הייתה מנה פרסית.

סדנאות ושמחה
כבר שנים שדיאנה מעבירה סדנאות חווייתיות של מטבח פרסי. מגיעים אליה מכל קצוות הארץ כדי ללמוד, ובעיקר כדי לחוות את החוויה המדהימה. בסדנה היא מספרת על הילדות באיראן, על המנהגים של יהודי איראן, וביחד מכינים את האוכל עם המון שמחה, ריקודים וסיפורים.לצד הסדנאות שהיא מעבירה בבית, כבר שנים שדיאנה עובדת עם ילדים על רצף הספקטרום האוטיסטי. היא נהנית מהעבודה שלה איתם, ובכיתה שלה היא מבשלת בכיף עם הילדים. הם נהנים ביחד מהחוויה, וזה ממלא אותה בשמחה.

חשיפה במאסטר שף
כתיבת הספר הייתה תמיד בראשה של דיאנה, אבל תמיד אמרה לעצמה: מי רוצה לשמוע עליי ועל העלייה שלי? אבל באחד הפרקים ב”מאסטר שף” חשפה מעט מהתהליך שעברה, וזה עשה באזז גדול. המון אנשים שלחו לה הודעות ואמרו שהם ממש התרגשו, והמילים שלה נגעו להם בלב. זה שימח אותה מאוד.ברגע שהתכנית נגמרה, התחילה להעביר סדנאות והרצאות בבתי ספר, במתנ”סים ובבתי אבות. קיבלה ים של אהבה. היא לא תשכח את ההרצאה שהעבירה בירושלים באחד מבתי האבות. בסוף ההרצאה ניגשה אליה אישה מבוגרת, חיבקה אותה ואמרה: “איזה טלטולים עברת כדי להגיע לארץ ישראל.”פתאום דיאנה ראתה על יד האישה מספר של מחנה ריכוז. היא חיבקה אותה בחזרה ואמרה: “מה שאני עברתי לא משתווה אליך.” הן התחבקו ובכו יחד.

כתיבת הספר
תהליך כתיבת הספר היה מרתק עבור דיאנה. היא בחרה סופרת פרסייה בשם פרי סאני, שספריה כבר היו רבי מכר. דיאנה אהבה מאוד את הכתיבה שלה. הספר “הבריחה מטהראן” הוא בשבילה מורשת שהיא משאירה לילדים ולנכדים, והיא מקווה שהם יתגאו בה.במהלך עבודתה עברה המון קורסים כדי להתמודד עם הקשיים מול הילדים, וכמובן גם במישורים אישיים מול אנשים. היא למדה כמעט אלף שעות אקדמיות במכללת אורט הרמלין ובמכללה למנהל. רכשה ידע רחב בתחומים שונים: התמודדות במצבי לחץ, עבודה עם ילדים על רצף הספקטרום האוטיסטי, פענוח ציורי ילדים ופסיכולוגיה.
יום אחד הגיעה מוקדם לקורס שבו השתתפה. היה לה זמן, ופתחה את דף הפייסבוק שלה. ההודעה הראשונה שקפצה הייתה: “פרסים, יש לכם אוכל טעים! לתכנית חדשה מחפשים אתכם, בשלנים חובבים.”דיאנה מיד כתבה: “אני!” לא עבר חצי שעה והתקשרו אליה והזמינו אותה לאודישן. כמובן שזה קרץ לה, במיוחד לדעת איך עובדים מאחורי הקלעים. היא השתתפה ב”הכי טעים שיש” וגרפה המון מחמאות מחיים כהן ורושפלד. לאחר כמה חודשים פנו אליה מתכנית “מאסטר שף”, והכול כבר היסטוריה.

הצלחה עולמית

דיאנה קיבלה ים של מחמאות ואהבה מהקהל, ובמיוחד מהעדה הפרסית, כי הביאה את המטבח שלהם לקדמת הבמה. היא התחילה להעלות סרטונים בטיקטוק ובאינסטגרם, והם זכו להצלחה נדירה.היא מקבלת מחמאות מכל קצוות העולם: מאמריקה, מקנדה, מדובאי, ובמיוחד מאיראן. אנשים שם מאוד אוהבים אותה ואת מה שהיא עושה.כפי שדיאנה אוהבת לומר: “אוכל מקרב לבבות.” ♥️

על הספר: “הבריחה מטהראן” הוא סיפור אמיתי ומרגש על מסע בלתי אפשרי, אמונה שלא נשברה, ותקווה שהובילה משפחה שלמה מחושך לאור. זהו סיפור של עם שלא ויתר, של זהות שנשמרה בסתר, ושל אהבה לארץ ישראל שגברה על כל פחד. דיאנה רחמני משתפת בספרה את הקוראים במסע מרתק מטהראן לירושלים, ומוכיחה שגם בתקופות האפלות ביותר, האור תמיד מנצח.
לינק לרכישת הספר : https://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=15415