תשע שנים של יצירה, סיפור אישי עמוק ועוצמה נשית אלינור וולנרמן פותחת את ליבה ואת סטודיו הצילום שלה בראיון מרגש על התערוכה שהפכה את הכאב לאמנות, את הזיכרונות מסבתא ברכה לפריימים קולנועיים, ואת החלום להיות אמנית למציאות מרהיבה שמוכיחה: גם כשהעולם מצפה ממך דבר אחד, אפשר להקשיב רק ללב.
איך התחלת את הדרך שלך באמנות?
מאז ומתמיד, עוד בגן, לא הייתי מדברת הרבה, הייתי פשוט אוהבת לשבת ולצייר. בבית הספר הייתי מחכה כל השבוע רק לשיעור מלאכה, זה היה השיעור הראשון עבורי היחיד שנתן לי אוויר לנשימה, דרך דמיון. לא משנה אם זה היה ויטראז’ ציור ואפילו סריגה ותפירה. סבתא שלי מצד אמא, ברכה, הייתה גרה איתי בבית הוריי שם חלקנו את אותו החדר. הרבה פעמים היינו יושבות ביחד בסלון והיא הייתה מלמדת אותי לסרוג סוודרים ונעלי צמר שאפילו הייתה תופרת להם תחתית דמוית עור כדי שלא יתלכלכו. סבתא שלי הייתה משהו מיוחד, אני מתגעגעת אליה מאוד, רק להריח את הריח שלה שוב. לא בכדי היינו דומות מאוד, גם היא הייתה בת מזל אריה בדיוק כמוני, אשה כשרונית וחזקה. כמעט ולא היו לי חברים, הייתי מציירת במשך שעות בבית חיות, פרחים או נופים קסומים. אני זוכרת שציירתי את סבתא שלי ואת הכלבה שלי קנדי שהייתה בת 17 שנה שברחה. יום אחד חזרתי הביתה והיא לא הייתה שם.
מה השראתך לבחור בצילום כאמצעי הביטוי העיקרי שלך?
האמת שזה קרה ממש במקרה, תכננתי ללמוד ציור ופיסול במנשר אבל ברגע האחרון בחרתי ללמוד במחלקה לצילום. הגעתי לראיון במכללה, שם פגשתי את עודד לוי שגם הגיע לראיון. הוא היה כזה נחמד ולבבי ואמר לי בקול נשי “בואי ללמוד במחלקה לצילום”. היה בינינו קליק מיידי ומיד הסכמתי. צילמתי רבות את עודד בצילומים שלי. כשהייתי ילדה תמיד הייתי מסדרת את כל חפצי הנוי בבית ובחדר בצורה אסתטית כאילו עוד רגע ממש מישהו בא לצלם את המדפים המסודרים, בדיוק באותה צורה שבה סידרתי את בית הברבי בעל שלוש הקומות שלי שהיה לי. אותו בית היה מאובזר במלא בובות ורהיטים. עכשיו כשאני חושבת על זה אהבתי יותר לסדר את בית הברבי מאשר לשחק בו, לכן יצאתי ללימודי אדריכלות ועיצוב פנים אבל פרשתי מהלימודים לאחר שנה.
כשלמדתי צילום במנשר הבנתי שכדי להיות אמן טוב, צריך לבטא ברמה מקצועית את מה שהכי כואב ולהפוך את הכאב הזה ליצירה שתולים על הקיר. אני מספרת סיפור בהמשכים ובכל פעם הסיפור מתקדם עוד קצת ועוד קצת ובדרך זו אני מוצאת את עצמי מתקדמת שלב אחרי שלב בחיים שלי. בסוף הלימודים עיתון הארץ קנה את פרוייקט הגמר שלי .
איך הסגנון האמנותי שלך התפתח לאורך השנים?
התחלתי רק מצילום, ביום אנשים, חברים ואפילו עוברי אורח אקראיים. הייתי כותבת סיפור ונותנת לכל אחד תפקיד. לאחר מכן הוספתי גם את מדיום הציור בעבודות שלי. בסיום הלימודים הבנתי שאני רוצה להמשיך גם מהמקום ממנו באתי, לכן בצילום “ריקוד האריה” החלטתי שאני מציירת אריה גדול ומציבה אותו במרחב האמנותי שלי בפריים.
ספרי לי על הקונקט של התערוכה – מה החוט הקושר בין כל הצילומים?
יש הרבה חוטים מקשרים כמו משפחה, דעות מיושנות מול חדשות, אשה כאובייקט, חוזקה נשית, חברה ישראלית.
כמה זמן לקח לך להכין את התערוכה הזו?
אני עובדת על התערוכה כבר תשע שנים, מאז סיום הלימודים. אני מרגישה שהתפתחתי רבות מאז מבחינה אמנותית. המצלמה כבר לא סטטית, אלא נעה בתנועות פאן וטילט יחד עם קלוז אפים. אני שואפת לפרפקציוניזם בעבודות שלי ולכן אני אוהבת את השינוי הזה מאוד. סיום העבודה הביאה אותי לשלב מכריע בחיים שלי.
מה השם של התערוכה ומדוע בחרת בשם הזה? ומתי התערוכה תוצג והיכן ?
“ריקוד האריה”, שם של אחד מצילומי התערוכה. שם זה מסמל חוזק ועוצמה נשית בעוד ציור אריה “מאיר” על הניצבים בפריים כמו שמש חזקה. ציור זה מציב את האשה במרכז כאשר היא מובילה את הגבר והתפקידים משתנים. פתיחת התערוכה ב – 16/10 בשעה שבע בערב בגלריית מנשר לאמנות.
איך את יוצרת צילום שמספר סיפור?
אני מתייחסת למשפטים שאמא שלי אומרת לי ובהשראתם אני כותבת סיפור. קודם כל עולה לי חזון, לאחר מכן אני מחפשת לוקיישן מתאים, בוחרת ניצבים ומעניקה להם תפקידים ממש כמו בסצינה קולנועית. כותבת בסקיצה באיזה תנוחה יעמוד כל אחד ואיפה, מה ילבש כל אחד, איזה חפצים יהיו בפריים ואיפה הם יונחו.
מאיפה מגיעים הסיפורים שלך – מחוויות אישיות, דמיון, השראה חיצונית?
את השראתי אני שואבת מהאמן גרגורי קרודסון, צלם אמריקאי מפורסם אשר מצלם בסגנון קולנועי. קרודסון יוצר סטים גדולים אותם הוא מעצב ומציב בהם דמויות שונות. בצילומים שלי אני מגיבה למציאות בה אני חיה, מביעה את התחושות שלי דרך תעתועי דמיון דרמטיים ואת מה שהייתי רוצה שיהיה, הכל בסגנון קולנועי.
איך את מעבירה רגש או מסר דרך צילום דמויות?
דרך צבעוניות ודרמה, הבעות פנים ומחוות גוף. אני אוהבת להשתמש בצבעוניות בצילומים שלי כדי לעניין את העין. בעיניי, שילוב בין צבעוניות לדרמה יוצר המון עניין בצילומים. אני אוהבת להציב את הדמויות במרחב בסט מיוחד בשילוב אטריבוטים, כמו בסוג של תיאטרון כזה והרגשות המוקצנים שלי פשוט עוברות דרכן.
האם יש צילום בתערוכה שמיוחד לך?
כן, הצילום האחרון שצילמתי “בובות”. שניה אחת שבה ההורים שלי נראים מגניבים כאלה “עומדים” עם חברים ומכרים שלי מסביב. רגע אחד שבו צילמתי את הוריי בביתם, לבושים בבגדים שהלבשתי אותם, שינה את הכל. את אותה תמונה הדפסתי על שלט בד, והעמדתי אותה על הדשא בחוף צ’רלס קלור. התמונה כל כך צבעונית וחיה, זה חלום שהצלחתי להגשים דרך צילום. אני מתרגשת בכל פעם מחדש שאני מביטה בו.
איזה מסר את רוצה להעביר לצופים דרך התערוכה?
שלכל אדם יש דרך, שגם מתוך קושי תמיד אפשר לסלול את הדרך ולהגשים חלומות גם אם לא חיים ע”פ תכתיבי החברה ואפילו אם יש קול שאומר שאי אפשר. אני הלכתי אחרי האמנות ולא בניתי משפחה למרות שזה מה שהיה מצופה ממני. הקשבתי ללב שלי, זה הכי חשוב.
איך את מקווה שאנשים ירגישו כשהם יראו את הצילומים שלך?
אני רוצים שאנשים יתפעלו מיצירת אמנות שמגיעה מרגשות עמוקים, מכאב ושיחושו את תחושת הנחישות והחוזק. שאולי יזילו דמעה ושגם יחייכו.
מה חשוב לך שאנשים יבינו על האמנות שלך ועליך ?
שתמיד החשבתי את היצירה כחלק ממני, מהגוף שלי והנשמה שלי. זה היה לי מובן מאליו שאקח אותה איתי לכל מקום שאהיה בחיים כי היא העוגן שלי. לדעתי חשוב שאנשים יבינו מה החלומות שלהם, מה הדבר הזה שמחייה אותם שמדריך ועושה אותם מאושרים.
מה התוכניות שלך לאחר התערוכה הזו?
להמשיך ליצור ואולי גם ליצור משפחה משלי.
יש פרוייקטים חדשים באופק?
אני מקיימת את התערוכה בדיוק בנקודת השיא שלי ויש לי עוד רעיונות שרצים לי בראש אז כן, מתארת לעצמי שיהיו.
התערוכה מתקיימת בגלריית מנשר מנשר לאומנות
ותפתח 16.10.25
כתובת: דוד חכמי 18 ת”א
