ספר “ציונות על רגל וחצי” יצא בשנה שעברה לאור. הספר הנו מסמך אוטוביוגרפי שנכתב ע”י עופר בר יהודה, נכה צה”ל קטוע רגל שנפצע במהלך מרדף אחר חולית מחבלים שחדרה לגבולות הארץ דרך ירדן באזור שנקרא אז “ארץ המרדפים” בבקעת הירדן. תרומתו למדינה לא הסתיימה בהקרבת איבר מגופו, ונמשכה גם במלחמת לבנון הראשונה אליה התגייס חרף התנגדותם של כל הקצינים הממונים עליו עד שקיבל אישור מלא אחר מאשר הרמטכ”ל בעת ההיא – רפאל איתן (רפול).
אני מביא לפניכם קטע מתוך הספר שמבטא יותר מכל את הנחישות חסרת המעצורים של עופר בר יהודה להתגייס לשירות מועיל חרף הנכות שנכפתה עליו, ו”לעבור דרך קירות” בכדי להשיג את המטרה שהציב לנגד עיניו.
“שנת הלימודים הראשונה הסתיימה בדיוק עם פריצתה של מלחמת לבנון, בחודש יוני 1982. הדיווחים הבלתי פוסקים בתקשורת תפסו אותי בעיצומה של תקופת מבחנים והגשת עבודות ועל אף זאת נתקפתי צורך עז לחזור לצבא כדי להשתתף באופן פעיל במערכה.
התקשרתי לקצינת הנפגעים של חיל הנדסה קרבית, זאת שהחליפה אותי, וביקשתי לחזור לשירות. היא התלהבה מאוד מהרעיון וכעבור שלושה ימים התגייסתי לתפקיד קצין נפגעים במילואים ושימשתי עוזר קצינת הנפגעים של החיל, בשיאו של מבצע שלום הגליל.
ביצעתי את תפקידי במסירות וביקרתי פצועים בבתי החולים בכל רחבי הארץ.
יום אחד, במסגרת ביקור פצועים בבית החולים רמב”ם בחיפה, פגשתי פצוע מהחייל שהיה מפעיל צמ”ה (ציוד מכני הנדסי) הכולל טרקטורים ודחפורים גגדולים ששימשו לפילוס דרכי גישה עבור הכוחות הנלחמים ולבניית שוחות הגנה מפני הפגזות אויב…”
בהמשך כותב עופר בר יהודה בספרו את שגמל בלבו:
“אני יוצא למלחמה”, הודעתי בנחרצות. כן, בודאי “מחר, בבוקר” הגיבה אף היא בציניות. למחרת הגעתי למפקדה הראשית של קצין הנדסה קרבית, ונכנסתי היישר לחדרו של קצין כח אדם. “אני רוצה לצאת ללבנון כדי להשתתף במלחמה” אמרתי לו מיד לאחר שפתחתי את הדלת. “כן ברור, מחר בבוקר תעלה על המסוק הראשון שיצא” חייך אליי הקצין ופנה לעסוק בענייניו. “אני רציני”, אמרתי לו באסרטיביות. “תשכח מזה, אני לא מאשר לך,” הבהיר הקצין משנוכח לדעת כי כוונתי רצינית.
“אם אתה לא מאשר אני אפנה למפקד שלך,” אמרתי לו בנחישות. “המפקד שלי זה קצין השלישות של החיל,” אמר הקצין בתקווה שאחדל להתעקש. “אז אני אפנה אליו,” אמרתי בנימה רצינית ויצאתי מהחדר.
הגעתי למשרדו של קצין השלישות החיילי ופניתי אליו ישירות. “תשכח מזה, לא מאושר ותסגור אחריך את הדלת בבקשה,” אמר קצין השלישות החיילי והורה באצבעו אל עבר הדלת. “טוב. אם אתה לא מאשר לי אני רוצה לפנות למפקד שלך,” אמרתי בביטחון עצמי רב ונשארתי לעמוד במקומי. “אתה חוצפן,” רטן קצין השלישות. “אתה יודע מי זה המפקד שלי ?” שאל אותי בכעס. “כן, קצין הנדסה ראשי,” השבתי בהפגנתיות, והותרתי אותו המום מנחישותי. לשמחתי קצין הנדסה ראשי, תת אלוף אבישי כץ העריך אותי מאוד על תפקודי כקצין נפגעים, והרגשתי בנוח לפנות אליו בעניין רצוני לצאת ללבנון ולהשתתף במלחמה.
כשהגעתי ללשכתו הבחנתי בתנועה ערה של קצינים ומפקדים הנכנסים למשרדו ויוצאים ממנו בשל המצב הרגיש בעתות מלחמה, ונאלצתי להמתין בסבלנות לרגע המתאים. לאחר זמן מה פחתה התנועה וניצלתי את הרגע כדי להיכנס למשרדו. “שלום המפקד, אני מבין שאתה עסוק אז אעשה את זה קצר. אני רוצה לצאת ללבנון ולהשתתף במלחמה ובאתי כדי לבקש את אישורך”, אמרתי בישירות וציפיתי להסכמתו. “אל תבלבל לי את המוח” הייתה תגובתו הלקונית. “המפקד, מה זאת אומרת אל תבלבל לי את המוח? אני רוצה לצאת למלחמה!” נותרתי בשלי. “אתה לא יוצא למלחמה, נקודה. אתה קטוע רגל וגם כך התפקיד שאתה מבצע חשוב מאין כמוהו ולכן אני לא מאפשר לך לצאת. הבנת?” שטח קצין הנדסה ראשי את טיעוניו וניתן היה להבין שהוא מעריך אותי ואת תפקודי אך עם זאת דואג לשלומי ובטחוני האישי. “אם כך, אני אמשיך מכאן הלאה ואפנה למי שמעליך” אמרתי בלי להניד עפעף. “אתה יודע מה?” פנה אליי קצין הנדסה ראשי בהצעת פשרה. “אני שולח אותך לקרפ”ר. הוא יבדוק כשירותך לצאת למלחמה ובהתאם לחוות דעתו נשקול שוב את בקשתך יוצאת הדופן.”
“לקחתי את הצעתו בשתי ידיים והלכתי ישירות למפקדת חיל הרפואה בתל השומר. “
בהמשך מספר עופר בר יהודה על פגישתו עם הקרפ”ר שאמנם הניבה את האישור המיוחל, אך עדיין נתקלה בקיר של התנגדות מצידו של קצין הנדסה ראשי. בשלב זה הבין בר יהודה שאת החומה הבצורה הזו הדרך היחידה לעקוף היא להגיע למפקדו הישיר של קצין הנדסה ראשי, הרמטכ”ל דאז רב אלוף רפאל איתן (רפול).
“יצאתי מלשכתו של קורן (קצין הנדסה ראשי) היישר ללשכת הרמטכ”ל רב אלוף רפאל איתן. הגעתי לשם ולא האמנתי למראה עיניי. עשרות קצינים בדרגות בכירות נכנסים ויוצאים בזה אחר זה בדומה לתחנת רכבת, והבנתי כי עליי להמתין בסבלנות עד שהתנועה תפחת במקצת, ואוכל להיכנס למשרדו למשך דקה או לכל היותר שתיים.” כשנקרתה על דרכו של בר יהודה, כך הוא מספר- הוא ניצל את ההזדמנות: “מבלי להתמהמה נכנסתי למשרדו של הרמטכ”ל והצדעתי. הוא הרים את ידיו והחזיר הצדעה בתנועת יד מרושלת. כן בחור, מה אתה רוצה ? שאל אותי רב אלוף רפאל איתן ברגע של הפוגה מעיסוקיו הרבים.
“אני רוצה לצאת למלחמה” השבתי בהתרגשות מכברת הדרך שעברתי מאז החלטתי לצאת ללבנון וגם מהמעמד שאני נמצא בו כסרן צעיר העומד בגאווה עצומה במשרדו של הרמטכ”ל ומנהל משא ומתן על זכותי המלאה לשרת את המדינה ככל יכולתי.
לאחר דין ודברים קצר בין עופר בר יהודה ורפול אמר רפול לבסוף: “אני רוצה לשאול אותך שתי שאלות בלבד”. “בבקשה”, עניתי. “אתה יודע לירות ?” הטיח בי את השאלה הראשונה. “בוודאי”, השבתי. “ולרוץ ?” הוסיף מיד. “ועוד איך”, השבתי. “אני מאשר”, ענה הרמטכ”ל בלקוניות והתפנה לכתוב את האישור.
הערת ביקורת:
בחרתי במקטע הזה מתוך הספר משום שיש בו מסר מאוד חשוב לקורא הצעיר:
לרצון של הפרט יש יכולת להזיז הרים. אם מאמינים בצדקת הדרך ומתעקשים עליה בכל מחיר – אפשר להשיג את שנדמה כבלתי אפשרי. גם כשנתקלים בהתנגדויות גם כשנדמה שהגעתם לדרך ללא מוצא וגם כשנראה כשהכל אבוד- יש לכח הרצון ולנחישות היכולת לפצח התנגדויות, להכריע מתנגדים ולכבוש יעדים שעל פניו נראים בלתי אפשריים.
התקשרות עם עופר בר יהודה:
ניתן לעקוב אחר עדכונים שמעלה מעת לעת בערוץ היוטיוב של עופר בר יהודה, או בבלוג האישי שלו ששמו (הלא מפתיע) הוא “עופר בר יהודה”.
אודות הכותב:
אלעד כהן, גר בתל אביב, חובב ספרים מושבע, בעיקר ביוגרפיות והיסטוריה, בדגש על מלחמת העולם השנייה ועד ימינו אנו כמו גם תולדות הציונות למן ראשית ימיה. בעלים של סוכנות לשיווק באינטרנט המתמחה בקידום אתרים ושיווק לעסקים. יש לי שני תארים אקדמיים מהאוניברסיטה העברית שבירושלים- עיר הולדתי
