רגעים מביכים. מי מאיתנו לא חווה כאלה. מה שכנראה רובנו לא היינו עושים זה לשתף את פאדיחות העל האלה, הרגעים בהם היינו רוצים לקבור את עצמנו בעולמי עד, עם מיליוני אנשים מהעולם בפוסט שהפך ויראלי.
עם זאת, חייבים להודות למעטים שכן נוהגים כך שכן בלעדיהם אי אפשר היה לצחוק כל כך חזק על המבוכות של אחרים.
כזו היא בעלת הבלוג Mum on the Run לורה מאזה.
מאזה מספרת כי היא סובלת מהפרדות בטנית ומנסה לחזור לכושר. המטפל שלה המליץ לה לנסות יוגה. לרוע מזלה, השיעור הראשון היה גם האחרון. מבוכה טוטאלית במילים שלה בפוסט שפורסם ביום רביעי וקיבל עד כה יותר מ-24,000 שיתופים.
“הייתי שמחה לומר שהמצאתי את הכל אבל לא. זה קרה הלילה. זה ארוך אז סבלנות.
יש לי היפרדות בטנית. הלידות פגעו בשרירי הבטן שלי כמו שמשה ביקע את ים סוף. הבטן שלי בולטת כמו גביע גלידה. אז אני מנסה להשתפר והפיזיותרפיסט המליץ לי לנסות יוגה.
שמתי על עצמי מכנסי יוגה. יש לי די הרבה מכנסי יוגה יחסית למישהי שלא עשתה יוגה מעולם. נכנסנו לשיעור והחדר היה חשוך ונרות היו פזורים בכל מקום (סיכון קל לשריפות).
חשבתי לעצמי שזו יוגה אמיתית, לא מתיחות. כאן צפויה לי התעלות.
כולם מורידים גרביים ואני חושבת לעצמי שהרגליים שלי שעירות ולא גילחתי אותן. גילחתי רק את מפרקי הקרסוליים על יבש למקרה שמכנסי היוגה יעלו מעלה.
אני מסתכלת על הנשים המתוקתקות האלה במכנסי היוגה ההדוקים שלהן. הן מורידות גרביים וחושפות כפות אחרי פדיקור ואני כאן עם רגלי פרודו, מנסה ככל יכולתי להסתתר בפינה כדי שלא אצטרך להיחשף אישית בפני הכיתה.
ואז המורה פונה אלי: ‘מצטערת, אני לא יודעת את שמך’.
‘אה, לורה’.
‘אוקי’. היא שואלת עוד כמה שאלות. כשהתחלתי לדבר על ההיפרדות הבטנית עיניה הזדגגו ואני נדדתי.
‘ברוכה הבאה’, היא חייכה בעוד גופה הרזה יורד מטה ופוגש את הרצפה חרישית.
התחלנו בתנוחות שונות, המשכנו לכלב הפונה מעלה והרגשתי סדק נחמד בגב. חשבתי לעצמי שאני ממש אוהבת יוגה ויכולה לעשות את זה לגמרי. אני נערת יוגה! תראו איך אני משתלבת כאן.
המשכנו לכלב הפונה מטה. ואז התחלתי להרגיש את המעיים שלי. בשבועות האחרונים אני סובלת בטירוף מסימפטומים של תסמונת המעי הרגיז. לפלוצים שלי יש ריח שהוא שילוב בין ביצה סרוחה למפעל שפכים.
איפשהו בין תנוחות הכלב נפלטו גזים והפלצתי. הפלצתי בשיעור יוגה. אני קלישאה. רצפת האגן שלי איכזבה אותי.
הם כולם בשקט ואני חושבת תודה לאל על זה. אבל אז אנחנו ממשיכים לתנוחה בה הראש בין הרגליים שלי. ואז הריח מכה בי. מתתי מבפנים ועכשיו אני גם מריחה כמו משהו שמת מבפנים.
חשבתי לעצמי אם לעזוב. את השיעור או את המדינה? זה באמת קורה לי? אני לא רק נראית כמו סחבה לא גם מריחה כמותה.
אני אוספת את עצמי ואומרת ווטאבר. כולם מפליצים וזה לא בכוונה. אני ממשיכה לתרגל את התנוחות המגוחכות האלה ומשתבללת לתוך עצמי. הנה אני נכנסת לכושר.
אנחנו ממשיכים מטה לתנוחה בה אנו מותחים את הרגליים שלנו כמו צפרדע על הרצפה. המורה עוברת בינינו ודוחפת כל מתרגל עוד יותר נמוך. ואני חושבת מעולה, הסדק בגב יתרחב. אני מהדקת את פי הטבעת שלי חזק כדי למנוע מפלוצים נוספים לברוח.
היא מתקרבת אלי ודוחפת את הגב שלי מטה.
ופופפפפפפפפפפפפפ.
הפלוץ הכי חזק יצא מהתחת שלי.
קפאתי וחשבתי אלוהים, אלוהים.
אלוהים, מה קרה. אם אני חולמת זה סיוט.
הפנים שלי אדומים ודמעות בעיני מהמבוכה.
קמתי. ניסיתי לגלגל את מזרן היוגה שלי אבל לא יכולתי. אז מעכתי אותו בקיפול מרושל. אספתי את הגרביים והתיק שלי ודידיתי כלפי דלת היציאה.
הבטתי לאחור כאשר סגרתי את הדלת והתביישתי לראות את כולם על הברכיים מביטים בי בהלם. אולי מהריח.
גם מורת היוגה מסתכלת עלי, מרכינה ראש, מצרפת ידיה יחד ואומרת ‘נמסטה’.
ברחתי משם ועכשיו אני יושבת במקדונלד’ס אוכלת גלידה, בוכה וצוחקת.
מצטערת לאכזב את הפיזיותרפיסט. לעולם לא אחזור ליוגה. שתזדיין ההפרדה הבטנית”.
