לאחר שמקארתור ווילר גילה שמיץ לימון יכול לשמש כדיו סתרים הוא מרח את פניו בלימון ושדד בנק. כאשר המשטרה תפסה אותו הוא היה בשוק. הוא היה בטוח שהלימון הפך אותו בלתי נראה. זה קרה ב=1995. מלבד הרבה צחוקים על חשבונו, המקרה של ווילר גרם לחוקרים לבדוק: כיצד אנשים מפגינים ביטחון עצמי כה מופרז בשעה שהם אוחזים בידע כל כך דל על העולם.
איך דונלד טראמפ יכול לומר בביטחון עצום שטויות גמורות ויהיו כל כך הרבה אנשים שיאמינו לו? כיצד אגדות אורבניות זוכות לאלפי שיתופים בעוד יש אנשים שמתקנים אותן בתגובות אבל לרוב לא נראה שזה מזיז. סטיבן פריי מסביר בסרטון חדש שיש עקרון פסיכולוגי מאחורי הטמטום. אומרים שהאויב הכי גדול של הידע היא הבורות אך לא, אומר פריי. זו האשליה של הידע.
חוקרים שהמקרה של ווילר עורר את סקרנותם מצאו שהסטודנטים הפחות מוצלחים נטו להפריז ביכולות להם. חסרו להם מיומנויות שיאפשרו להם לדעת עד כמה הם לא יודעים. הענווה שמעודדת לימוד ושיפור עצמי. התוצאה היא ביטחון מופרז בזכות אשליית הידע (אפקט דאנינג-קרוגר).
האינטרנט מציע היום סל של “עובדות אלטרנטיביות” שמאפשרות לכל מי שהמציאות לא מוצאת חן בעיניו להתחמש בהן. הדהוד חוזר של טענות בכח שיתופים משפיע היום על דעת הקהל רב יותר מכל דיון עובדתי. מכאן שהמלחמה החשובה מכל אינה על דעות, עמדות ואידאולוגיות אלא ביחס למציאות: האם היא מתארת את הדברים כפי שהם או מה שמתחשק לי לחשוב.
בסופו של יום ההטיה הקוגניטיבית מבוססת על שקרים וטמינת הראש בחול. אלה שקרים שעולים ויעלו בחיי אדם. הם מאפשרים לטראמפ להכריז מלחמה על הממסד המדעי ולטעון שאפקט החממה אינו אלא צ’יזבט. דווקא בעידן של שפע ערוצי מידע הסכנה של שקיעת האנושות לימי הביניים החדשים היא גדולה ומיידית. אי אפשר לנצח בורות עם עובדות, יודע כל מי ששקע בדיונים חסרי תכלית. אנשים חסרי ידע נוטים להתבצר מאחורי העמדות שלהם גם כאשר מציגים לפניהם עובדות.
הנרקיסיזם של עידן הסלפי ממש לא עוזר למגמה השלילית הזו. אנשים שבטוחים שיש להם חוש הומור מצוין גם כאשר הם מספרים את הבדיחות הגרועות בעולם, למשל, נוטים גם לחשוב שחוש ההומור של אחרים הרבה פחות מוצלח משלהם. חינוך יכול לעזור ובראש ובראשונה לצייד אנשים עם כלים שיכולים לעזור להם להעריך את עצמם טוב יותר.
