השיח הגובר בנושא של הטרדות מיניות בשנים האחרונות אינו טרנד אלא חלק ממאבק נרחב של נשים על זכותן לבעלות מלאה על גופן ולהיות אזרחיות שוות זכויות, חופשיות מדיכוי ופחד. למשטר הפחד החברתי שמדכא נשים אין רק ביטוי פיזי אלא גם נפשי, זה שגורם לנשים להמשיך לשתוק מחשש שאם יפתחו את הפה יבולע להן. בעוד נשים צעירות גדלות בעולם בו ההתקדמות שהושגה בעשור האחרון היא עובדה עבורן, לנשים מבוגרות קשה יותר להשתחרר מהדיכוי רב השנים. על כן, הנשים האלה אמיצות במיוחד.
באתר מוטק’ה המיועד לגיל השלישי הזמינו נשים לספר בפנים חשופות על מקרי אונס, הטרדה ותקיפה מינית, או מעשה אלימות אחר שעברו. הם לא חשבו שתהיה היענות.
“הצעירות של היום הן אלו שמניעות את המהפכה המתרחשת בשיח הציבורי סביב הנושא, אבל בנות ה-60+ ? אלו בוודאי כבר טמנו את האירוע הטראומטי עמוק באדמה, ולבטח לא ירצו לפתוח זאת שוב. הרי מה יגידו הילדים? הנכדים?”, כותבת שרון שילוח דנטס, מנהלת אתר מוטק’ה ויוזמת הפרויקט.
אבל הן נענו. שמונה נשים הסכימו לעמוד מול המצלמה, חלקן בפעם הראשונה, ולספר את סיפורן. לאלו הצטרפו עוד עשרות וידויים שזרמו לאתר על גילוי עריות מצד האב החורג, החבר של המשפחה שהיה מטריד בסתר, הרופא שאנס ועוד ועוד – כולל עדויות על הטרדות מיניות המתרחשות בחייהן של נשים בגיל השלישי גם היום. “במקרה שלנו, הרעיון הוא להפסיק להסתתר, לא להתבייש, ולספר – גם אם עברו 30 שנה ויותר – מה קרה אז, ולמה לא שמעתם על זה עד היום”, מציינת שילוח דנטס.
שמונה נשים בחרו לא לשתוק עוד ולספר על מקרים קשים שחוו מידי גברים, מגיל 6 ועד 60: החל בגילוי עריות בגיל הגן, החבר הראשון שהכה והכריח לקיים יחסי מין, המפקד או החייל בצבא, דרך העבודה הראשונה, ההטרדות והסחיטות מצד הבוס הישיר, הרופאים – ועד הבעל.
“למרבה הצער, עדיין צריך להסביר בישראל מהי הטרדה מינית או התנהגות פוגענית ולמה נשים לא מתלוננות. בצילומים ביקשתי לעמת את המשתתפות בפרויקט עם השאלה הזאת, וכולן ידעו להסביר למה לא דיברו או שיתפו – ואם כבר אזרו אומץ להתלונן, כנגד כל הסיכויים, סיפרו על היחס המביש והמשפיל שקיבלו בצבא, במשטרה או בבתי המשפט. כולן סיפרו על בושה גדולה, על אשמה משתקת, על סביבה לא תומכת, על היעדר אכיפה ועזרה מהרשויות, על זלזול בכוחן, על ניצול מעמדן הנחות בשוק העבודה ויותר מהכל – על היעדר הלגיטימציה מצד החברה להכיל ולהתמודד עם מקרים כאלו. כולנו חוטאים בכך מידי פעם, גם אם בסתר ליבנו: “למה היא לא הלכה משם?”, “למה לא אמרה לו להפסיק?”, “עכשיו, אחרי 30 שנה היא נזכרת?” “איפה היא הייתה עד עכשיו?”
