תמיד תוכלו לסמוך על ריהאנה כדי שזו תעורר באזז ברשת. הפעם טור של ליהי יונה על הקליפ האחרון של ריהאנה (Bitch Better Have My Money) עורר דיון סוער בימים האחרונים ואף זכה כבר לפארודיה לעגנית.
יונה מציעה לנשים ללמוד מאלימות ולמה אלימות נגד נשים לבנות, כחלק מההתקוממות נשים שחורות, היא הכרחית. במובן הזה, הקליפ האלים במיוחד, בו נראות נשים שחורות מתעללות בלבנה, הוא חגיגה של שחרור בעיניה.
הקליפ של ריהאנה הופך את המעיים ובחרתי שלא לצפות בו שוב, גם לא למען פוסט זה. נטען שריהאנה ביימה אותו בעצמה אבל אני בספק אם במאי לא מיומן מסוגל להוציא יצירה ריאליסטית ומצמררת כזו. מוצדקת או לא, העלאת נשים על המוקד בכל הקשור לזכויות שחורים היא לא דבר חדש. ראינו אותה כבר ביצירות ידועות שעסקו בזכויות שחורים בארה”ב. זאת בזמן שהגברים הלבנים חומקים כמעט לחלוטין מתחת לרדאר האשמה.
למשל ב”היירספריי” המחודש (מ-2006) מישל פייפר ובתה מסיימות את הסרט חבוטות בכל מובן, גם זה הפיזי. ב”העזרה” (2011) מאכילים את הדמות הנשית הגזענית בצואה, במה שאמור להיות הפאנץ’ ההיסטרי של הסרט המתיימר לעסוק בזכויות אדם. שני הסרטים מתרחשים בשנות ה-60, עשור לפני התעוררות המהפכה הפמיניסטית ועדיין הנשים הלבנות הן אלה שמשלמות בהם את מחיר הגזענות, במקום הגברים הלבנים.
קל לשנוא ולהסית נגד נשים. לא רק בתחום זכויות אדם, כבר היה למשל מישהו ציני שאמר שקל יותר לארגון PETA, הפועל למען זכויות בעלי החיים, להפוך דווקא נשים לובשות פרוות לשעירות לעזאזל (תרתי משמע) מאשר לפנות נגד חבורות אופנוענים גברתניים לובשי עור או שליטי בדס”מ. נשים לובשות פרוות הותקפו ברחובות כמעט עד מוות כתוצאה מהקמפיינים הללו נגדן. קל לשנוא ולהסית נגד נשים. גם כשאמצעי התעשיה והייצור לא באמת בשליטתן. הן מטרה קלה, קלה מדיי. את הגבר בקליפ לא מעבירים את מסכת ההשפלות והביזוי המצמררות שעוברת האישה. למה לא? עניין של פריבילגיות. נשים כמו נועדו כדי שיבזו אותן, ואם אפשר להעמיד פנים שזה בשם זכויות אדם אז למה לא.
אי אפשר לנתח את הקליפ של ריהאנה מבלי להתייחס גם למיתוס על האיבה התמידית השוררת בין נשים שאותו מזינה ההגמוניה. אז איך נמסחר את מאבקן של שחורות? נהפוך אותו לקט פייט מדמם ובכך נעקר את חתרנותו.
באקטיביזים של ימינו, בולטת הפיכת מאבקים צודקים לפנימיים. כך למשל מאבק הלסביות, הטרנס והבי הפך למאבק בהומואים. המחאה נגד פונדקאות להומואים שוטפת את הפיד שלי כל פעם מחדש, בעוד סטרייטים ממשיכים בתהליכי פונדקאות באין מפריע. מדובר בתופעה מדכדכת ממיטב המסורת של הפרד ומשול. גם הקליפ האחרון של ריהאנה הוא כזה.
יונה משתמשת ביצירה של טרנטינו כדי להמחיש את כוחה וחשיבותה של האלימות אלא ש”ג’אנגו חסר מעצורים”, אותו היא מזכירה, הוא סרט עם דמות ראשית שחורה מחוקה וחיוורת שהדמויות הלבנות המשניות מאפילות עליה בכל מובן. זהו גם סרט שהאישה בו מסומנת בשתיקתה, למרות המודעות לסמליותו של הדיבור כמבטא חופש. ומעל לכל, זהו סרט של גבר לבן כך ששוב אלה יוצאים נשכרים על חשבונן של הנשים לבנות ושחורות גם יחד. עולם כמנהגו נוהג.
השורה התחתונה העולה מהמאמר של יונה היא שגבר לבן (טרנטינו) מלמד ומכתיב מדיניות מחאה של שחורים ושל נשים גם יחד. זכרו שהוא איננו אף אחד מהשניים.
*הכותבת היא מרצה למיניות, גוף ומגדר בקולנוע ותרבות פופולרית. למידע על הרצאות קרובות. לסיוע אקדמי מקצועי בכתיבת עבודות בקולנוע ומגדר: [email protected].
