הכיסוי התקשורתי של ישבנה המפואר של כוכבת הריאליטי היכה גלים בשבוע שעבר. לא חלפו ימים מספר והרשת התמלאה גם בפארודיות, חלקן משעשעות, חלקן מזעזעות, אבל את ההקשר הגזעני והשערורייתי האמיתי, מספקת דווקא המחווה ליצירתו של הצלם ז’אן-פול גוד משנות ה-40′ “Champagne Incident”, בה נראית קרדשיאן מאזנת כוס שמפניה על ישבנה.
- תמונתה של קרדשיאן, לעומת המקור של גוד ודיוקנה של שרה ברטמן
הצילום המקורי של גוד הינו למעשה גירסה לעגנית לסיפורה הטראגי של אישה אמיתית בשם שרה ברטמן (Sarah “Saartjie” Baartman), שבשל איבריה הוצגה לראווה בירידים ובמוזיאונים והיוותה כעין אבטיפוס של דמות האישה השחורה בעיני המערב. הבלוג “ה-8 במאי” מרחיב מעט אודות גורלה:
שרה ברטמן נפלה קורבן לשיגעונותיהם של מדעני הגזע. ברטמן, אישה שחורה גדולת ממדים מדרום אפריקה, הוצגה החל משנת 1810, על ידי האדון שלה, מר פטר סזר, ב”פריק-שואו” בלונדון תחת השם “ונוס השחורה” [Hottentot Venus]. מלונדון עברה לפריז שם הציעו למר סזר כסף רב בעבור הזכות לחקור אותה. הם מדדו אותה, ציירו אותה, והתעקשו לחקור את איבר מינה. ברטמן מתה בשנת 1815 וגופה נמכר למדע. החוקרים תלשו את איבריה מגופה והשתמשו בהם לאורך שנים ארוכות על מנת ללמד “אנטומיה של כושים”. גופה הוצג לציבור במוזיאון עד 1974.
כך כותבת עליה גיתית גינת באתר הארץ:
שרה ברטמן, “ונוס ההוטנטוטית” מדרום אפריקה, הובאה ללונדון ב-1810 והפכה לאטרקציה נלעגת בגלל שסבלה מסטאטופגיה (הצטברות שומן על הישבן, שאליה נלווה לעתים מצב של שפתי ערווה פנימיות בולטות). אחר כך נרכשה בידי סוחר חיות פרא והוצגה בצרפת. היא התפרנסה מזנות, הידרדרה לאלכוהול ומתה ב-1815. איברי מינה ומוחה שומרו בפורמלין והוצגו יחד עם השלד ב”מוזיאון האדם” עד 1974. ב-1994 דרש נלסון מנדלה להחזיר את שרידיה למולדתה וב-2002 הם נקברו שם. ב”מוזיאון האדם” נשמרה יציקה של גופה. “דיברנו הרבה על העניין הזה ובסוף החלטנו לא להציג את היציקה”, אמר תוראם בראיון. “מבחינה סמלית, ההעדר שלה הוא הנוכחות שצועקת”. בסופו של דבר, האוצרים החליטו להקרין צללית של “ונוס ההוטנטוטית”. קשה לקבוע אם הצללית מטילה את עצמה על המבקרים.
ברטמן נפטרה עקב מחלה, בגיל 25 בלבד. הסרת איבריה מתצוגה נבעה בין השאר מלחצן של פמיניסטיות.
הכותב מרדכי גלדמן הקדיש לה פואמה:
באילו אזיקים הביאוה לפריס
להציג בה את פלא ישבניה המוגדלים
לא נדע לעולם,
אך קהל גברים סקרני ומשתוקק
שילם בעד תצפית הישבנים
חמש שנים תמימות
אם נותר עוד תום כלשהו אצל הצופים והנצפים;
גם לא נדע לעולם
את דעת הכושית על גברי פריס ועל נשיה
על הבתולות על הבעולות ועל הזונות הצחורות
שישבניהן קופחו כל-כך מול ישבניה
במשקל ובמעריצים;
גם לא נדע לעולם
אם למדה צרפתית במידה שאיפשרה לה לומר
אדוני, תחת שחור שווה זהב
monsieur, un culnoir vaut de l’or;
גם לא נדע לעולם את דעתה
על ארמנות הלובר, גני לוכסמבורג וגשרי הסיין
או על הקתדרלות בהם הוצגו בגובה
גברים דקי בשר ועירומים כשהם צלובים
או נשים שהלובן והזהב היו כסותן
נשים שהרו בלא תשוקה וביאה
ורחמן היה רחמים, מקדש וצידפה
ועיניהן יועדו לראות אלהים
ועיניהן יועדו לבכי על יסורי בנן;
אבל היו לה בוודאי עגילי זהב
או עגילים מחומר מוזהב כלשהו
שהרי אי-אפשר שבפריס הניחוה בלא קישוטים ועדיים
ובוודאי היו בה דמעות וכישרון לבכי
שלעתים התממש בין תצוגה לתצוגה;
גם לא נדע לעולם את נסיבות מותה –
האם אוויר הכרך ונשיפות סיגרים הכריעוה
או אולי דווקא אותו מזון נודע בטיבו
היה בדמה למנת כולסטרול קטלנית;
כל שנותר לנו ממנה
איננו אלא חתיכה תחוחה
או אם תרצו שוד ושבר –
מוונוס ההוטנטוטית נותר הרבה פחות
מאשר מוונוס ממילו
שהוצבה שבורה בארמון הלובר,
מוונוס ההוטנטוטית השאיר לנו מנתח גוויות
רק את הישבנים ההדורים בגוזמתם
ואת פותה השחורה ששפתיה עבות משפתי פיה
כדוגמה לפות שהיא מכל אפל
כדוגמת תשוקה שאין לה סייגכאמטיפוס לפות של כל זונות העיר
כחטא השחור הנחבא בנשים הצחורות ביותר.מי שעודנו מבקש את ישבניה
ובמיוחד את מראה פותה
ימצאם בצנצנת גדולה של חומר משמר
שהוצבה במוזיאון האדם בואכה טרוקדרו
באותה עיר שהעריצה אותם;
קל להאשים את מנתח הגוויות
בנקרופיליה גזענות ושנאת נשים
אך קשה יותר ליחס לו
תשוקה יתרה לאותה הוטנטוטית
שיצרה בו יצר לגבור על תחמוצת הזמן
כדי להקנות למה שנראה לו מיטבה
מעמד של פרעוני חנוט או נפרטיטי
מתנת נצח מחדר המתים
לעם הצרפתי ולעמים אחרים.
(מתוך: הליקון מספר 9 קיץ 1993, בהוצאת הליקון בשיתוף עם “ביתן” הוצאה לאור)
עוד אודות שרה ברמן מאתר ויקיפדיה.
כאשר סוקרים את הפארודיות על תמונתה של קים קרידשיאן, אין מנוס מההרגשה שחלקן מהדהדות את הגזענות והמיזוגניה שהדהד גם התצלום המקורי.
- הצילום המקורי של קרדשיאן מתוך המגזין “פפר”
