אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להגדיר את חיי סביר להניח שהייתי בוחרת במילה שעמום. הייתי רוצה להיות מסוגלת להגדיר אותם באופן אחר לגמרי. הייתי רוצה לספר שהיו לי חיים סוערים, שכל חיי הייתי מוקפת באנשים עם שמות אקזוטיים כמו אמילי או מרי או אליזבט, שנסעתי למקומות מעניינים פגשתי אנשים מרתקים, והזדיינתי עם גברים מדהימים. הלוואי שיכולתי לספר ששתיתי אספרסו בבית קפה קטן בפירנצה, שאכלתי קרואסון ברובע האמנים בפריז, שטיילתי ברחובות ברצלונה עם כובע לבן ושמלת פרחים אביבית, ושהתגוררתי כמה שנים בדירת סטודיו במנהטן, שהוזמנתי לכל המסיבות הנחשבות וביליתי ערבים שלמים בשיחות אינטלקטואליות עם סופרי ומשוררי ניו יורק. שפול אוסטר הוא חבר אישי ושאל פצ’ינו מתייעץ אִתי לפני כל פרמיירה בברודווי, אבל האמת שכל חיי הייתי מוקפת בדני ורמי ושרה, ששמלת פרחים אביבית נראית נורא על גופי, שמעולם לא היה לי מספיק כסף לחיות בדירת סטודיו מעל ברודווי, ואספרסו עושה לי צרבת.
לא תמיד זה היה ככה. בכל אופן, אני לא חושבת שזה היה ככה. הייתי ילדה עליזה למדי. ילדה יחידה, בלי אחים ואחיות לחלוק אִתם את הצעצועים, כמה שכבר היו לי. סבא שלי, שהתגורר בביתנו, גידל אותי. הוריי עבדו רוב היום בחנות מעדנים שהייתה רק שלהם. הם מכרו שם שוקולד בלגי וקליפות ג’ינג’ר בשביל היקים שהגיעו לארץ, קפה מקולומביה וברזיל שטחנו במקום כי אבא שלי אהב קפה שחור והתענג על הריח שמילא את החנות בכל פעם אחרי הטחינה, פיצוחים במשקל בשביל נציגי הכפרים הערבים, שבאו לקנות במיוחד מאבא שלי. משום מה הם חשבו שהוא גבר לעניין, כנראה בגלל שהיה 1.90 מ’ עם
רעמת שיער גדולה ובהירה. לא היה להם שום מושג.
אהבתם? היו שותפים לחלום שלי. כנסו עכשיו אבל עכשיו לאתר הדסטארט קנו עותק וקבלו מתנה
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=11548&isactive=true
