הציורים הבאים פשוט ריסקו לי את הלב. הם הוכחה חיה לאופן בו הזיכרון שלנו כה חמקמק. עבור חולי אלצהיימר, כל רגע של זיכרון חי ומוחשי אינו מובן מאליו. עם הימים התמונות הופכות ליותר ויותר מטושטשות במוחנו והזיכרון החד הופך לעיסה אמורפית. מה שהיה איננו עוד.
האדם החולה נותר ללא יכולת זיהוי. ועל הקנבס הלבן נותרו פנים ללא קווים ברורים. מה שכן, השלכות האלצהיימר מעולם לא היו ברורות ונצחית כל כך.
ראו גם: כך חשים את הסבל של חולי אלצהיימר: קמפיין מבריק בפייסבוק
בגיל 61, האמן האמריקני ויליאם אוטרמוהלן אשר התגורר בלונדון, קיבל בשורת איוב: הוא אובחן באלצהיימר. בעקבות הבשורה המרה הוא החל לצייר דיוקנאות עצמיים של עצמו. אולי מתוך מטרה להיאחז בקיים לפני שנעלם, להמחיש את ההיעלמות ההדרגתית של ה”אני” ולתעד מה שנשאר כאמן לפני שלא יוכל לזהות עוד את עצמו.
התוצאה היא דיוקנאות מופלאים ומרגשים של אדם בצל המחלה. דרכם הוא למד להסתגל למצבו ולהכיר את עצמו כל פעם מחדש. האמן הספיק לצייר את עצמו במשך חמש שנים עד שנת 2000, אז הוא נאלץ לעבור למוסד טיפולי בשל מצבו הקשה. מה שניכר לעין זה גבר המנסה להישאר ממוקד בעצמו ובסביבתו. איש שמתעקש להשאיר חותם ולא לצנוח לתהומות הנשייה.
קשה לא לראות איך משנה לשנה הוא הולך ונובל ומצבו הנפשי זועק מבעד לפניו. הוא נראה כה בודד. אדם עם עצמו ועצבו. בשנת 2007 האמן המוכשר הלך לעולמו, אבל לא לפני שהשאיר את הסדרה הזו מאחור כדי שכל אדם יוכל לראות ולזכור מה המחלה הנוראית הזו יכולה לעשות. מי שיבהה בפניו לעולם לא ישכח אותו. ובדרך זו, איכשהו, הוא ניצח את המחלה.
1967- דיוקן עצמי כשעוד היה בריא
1996
1997
1998
2000
דרך VIRALNOVA
