מפעם לפעם,
כאשר פתאום כבד על הנשמה,
כאשר העומס בעבודה רב,
כאשר חוסר האונים בבית הוא מוחלט.
בא הגורל ונותן לך פרספקטיבה,
לאחר יום עבודה עמוס- אני יושב במקום שלי,
שידידה קוראת לו בחיבה – הקוביה.
יושב על הבאר עם ההפוך הקטן שלי וחצי טוסט גבינה.
ומתישבת מאחורי אמא, עם בנה שבמבט חטוף נראה בערך בן 15,
ולאחר זמן קצר מנימת הקול ורמת השיחה מסתבר,
שהילד סובל מפיגור.
בנימת הקול של האמא, אני שומע מצד אחד סבלנות אין קץ, שלובה עם עייפות תהומית,
יקום תודה על הפרספקטיבה.
