מרכז הירידים הוא המתחם הגדול והמתקדם בישראל לעריכת כנסים, תערוכות, ירידים, מופעים ואירועים בקנה מידה רחב. הוא כולל שלל שלם של מבנים ואולמות המאפשרים את האירועים הגדולים והטובים בישראל
את הסיפור של הטיטאניק כולכם מכירים בעל פה – הספינה הגדולה ביותר שאי פעם נבנתה תוארה על ידי מפרסמיה בתור “הספינה שלא תשקע לעולם” ומיד שקעה בהפלגת הבכורה שלה אחרי מפגש אינטימי במיוחד עם קרחון.
הסיפור הזה הונצח בזיכרון האנושי הקולקטיבי כאזהרה מפני התגרות במזל, ושנים מאוחר יותר, סרט רומנטי על נערה חסרת לב שמתחתנת עם בחור בשביל למחוק את החובות שלה ואז מיד בוגדת בו עם בטלן נוודי הנציח אותו כאזהרה נגד בגידה, צייד אוצרות, ולתת אמון בנשים זקנות.
אבל הטיטאניק הייתה ספינה ענקית, והיו לה סיפורים מדהימים נוספים, מלבד הסיפור המומצא של ג’ק ורוז – הנה שלושה סיפורים מדהימים על הטיטאניק, שסביר להניח שלא הכרתם.
1. הסופר שחזה את טביעת הטיטאניק
אם הייתם רואים את הספר “שקיעתה של הטיטאן, או, חוסר תוחלת”, מאת מורגן רוברטסון בחנות הייתם בטוחים שזה ספר על שקיעתה של הטיטאניק שטעה בכמה מהפרטים הקטנים – הטיטאן קצרה יותר מהטיטאניק בכעשרים וחמישה מטרים, היא נעה במהירות של 25 קשר כשהיא פגעה בקרחון 400 מיילים ימיים מניופאונדלנד ולא במהירות של 22.5 קשר, והיו בה ארבע סירות הצלה יותר מבטיטאניק. בוודאות, מדובר כאן בסופר שלא עשה את עבודת המחקר הבסיסית ביותר. טוב, להגנתו של מורגן רוברטסון, הוא כתב את “שקיעתה של הטיטאן” ב-1898: 14 שנה לפני מסעה הרה הגורל של הטיטנאיק, ועשר שנים לפני שהיא בכלל תוכננה.
ועדיין, איכשהו, רוברטסון הצליח לתאר כמעט במדויק את שקיעתה של הטיטאניק, עד לפרטים הקטנים ביותר; כאמור, המיקום היה מדוייק לחלוטין – גם הטיטאן וגם הטיטאניק שקעו 400 מילים ימיים מניו פאונדלנד, מפגיעה בדופן הספינה על ידי קרחון.
שם הספינה, גודלה וכמות האנשים שהיו עליה היו כמעט מדויקים, וכך גם תקלות הבטיחות שנמצאו על שתי הספינות. בסופו של דבר, הספר הזה הוא נבואה, ואין איך להסביר אותו. מה שמעלה את השאלה – האם בוני הטיטאניק קראו את הספר ושאבו ממנו השראה..? ואם כן, למה הם לא הוסיפו עוד סירות הצלה?
2. הילד שישן דרך טביעת הטיטאניק
ספינה טובעת היא לא בדיוק מקום טוב לנמנם בו – לפחות, ככה אפשר לדמיין. מעט מאיתנו, אם בכלל, היו על ספינה פאר שכרגע התנגשה בקרחון, אז אולי אנחנו טועים כשאנחנו מדמיינים פאניקה, בהלה ואימה. אבל גם ללא האימה והפאניקה, לפחות סביר שנרצה להישאר ערים כדי למצוא סירת הצלה, לא? טוב, ככל הנראה רוברט דאגלס ספדן לא הסכים איתנו. להגנתו, הוא היה אז בקושי בן שבע.
רוברט דאגלס ספדן היה בנם היחיד של פרדריק אוקלי ודייזי ספדן; בתור בן יחיד למשפחה עשירה, הוא זכה לטייל בעולם יחד עם האומנת שלו מאדי, משפחתו, ודוב הפרווה הממולא שלו – “קוטב”.
ביחד, הם עלו על הטיטאניק והפליגו חזרה לביתם שבניו-יורק, כשלפתע הספינה האימתנית התנגשה בקרחון והחלה לטבוע.
בנקודה הזאת, ספדן הקטן הוער משנתו – לא על ידי הזעזוע מההתנגשות או הרעש של אנשים צורחים בפאניקה, אלא בידה האוהבת של האומנת שלו, שהבטיחה לו שהם עולים לסיפון לראות את הכוכבים. מנומנם, מבולבל ובעיקר משועמם, היא הובילה אותו לאחת מסירות ההצלה, שם הוא מיד נרדם בחזרה וישן עד הבוקר. כשהוא התעורר במקום אחר לחלוטין, במקום לתהות על זה הוא הצהיר בקול ש-“תראי, מאדי, כמה יפה הקוטב הצפוני בלי סנטה קלאוס!”
3. “טיטאניק” הנאצית
כמו שהזכרנו, הטיטאניק זכורה היום במידה רבה דרך הסרט המפורסם של ג’יימס קמרון, שבו לאונרדו דה-קאפריו וקייט ווינסלט משחקים זוג בוגדים שמתכננים לגזול מעשיר מנוול את כספו (או משהו, זה סרט ארוך ודי משעמם) – אבל זהו לא הסרט היחיד שבו אנשים עשירים מוצגים כטפילים על גב החברה; הפעם הקודמת שזה קרה היה ב-1943, בגרסה הנאצית לסיפור.
ב-1943, בשיא מלחמת העולם השניה, מאמצים רבים נעשו משני הצדדים לגייס את הציבור ללחימה, במיוחד דרך סרטים, ספרים וקומיקס שעודד גברים צעירים לצאת להילחם. לאמריקאים היה את קפטן אמריקה, שהציג את רוחם הלוחמת של החיילים האמיצים. לגרמנים הייתה “הטיטאניק”.
בגרסאה הנאצית של הטיטאניק, הרשע האמיתי הוא לא קפטן סמית ולא הקרחון אלא… היהודים. בקונספירציה אכזרית, הבעלים היהודי של חברת הספנות הכוכב הלבן מכריח את קפטן סמית לדהור דרך האוקיינוס האטלנטי, כדי שיוכל לקנות במחיר גבוה את מניות החברה לאחר שמכר אותן במחיר נמוך בתחילת המסע. הבריטים הקפיטליסטים האכזריים מתעלמים מהסכנה להמונים הגרמנים העניים, וכשהספינה מתחילה לטבוע – בגלל היהודים! – הם זונחים את חבריהם וממהרים לסירות ההצלה. הסרט נגמר בזה שהגיבור הארי תכול העיניים ורך הלב מציל נערה בריטית שננטשה ע”י אמה האכזרית – בגלל היהודים! – בזינוק הירואי מהסיפון לספינת הצלה. אכן, פרופוגנדה במיטבה.
הקהל הגרמני היה אמור לשאוג בשאגות ניצחון למראת תמונות אלו, אבל מראם של אלפי בריטים וצרפתים טובעים למוות לא יצר את האפקט הנכון בעת מלחמה, והסרט נגנז. אבל עד היום ידוע שג’יימס קמרון הוא לא הראשון לעשות סרט בשם “הטיטאניק”, ושיתכן שגרמני עלום שם מחזיק בזכויות לשם הזה.
וחצי: האם היה מקום על הרפסודה לג’ק?
אם כבר בסרטים עסקינן, אז יהיה מתאים להזכיר כאן את תיאוריית הקונספירציה הרשתית המפורסמת, שגורסת שבסוף סרטו של קמרון היה לג’ק מקום על הרפסודה, ורוז פשוט נתנה לו למות.
בעוד שזה מסתדר עם הדרך שבה הסרט מציג אותה, בראיון שנתן ג’יימס קמרון לא מזמן הוא הסביר שזה לא עניין של מקום, אלא עניין של יכולת ציפה – הרפסודה פשוט הייתה שוקעת או מתהפכת אם שני האוהבים היו מטפסים עליה, וגם אם הם לא היו טובעים הם היו מתים מהיפותרמיה. הנה, תראו בעצמכם (דקה 4:20 אל תוך הסרטון).
אם אתם רוצים לשמוע עוד סיפורים מגניבים על הטיטאניק, אתם מוזמנים להגיע לתערוכת טיטאניק שתעלה ב-7.6.2014, ותמשיך לכל אורך חודש אוגוסט במרכז הירידים ת”א.
