אתם מכירים את הרגע הנוראי הזה, כשאתם מוצאים את עצמכם צועדים ברחוב ולפתע יוצא מבניין או מבליח מהפינה אדם זר שמתחיל ללכת לצדכם ובאותו קצב שלכם?
את נחרדת מהסיטואציה, מעצם קיומו של הזר בקרבה מאיימת ומתחילה להילחץ. כל מה שמעניין אותך עכשיו זה לשנות את קצב ההליכה. לגרום לו להיעלם. למרות שאת בשטח ציבורי הוא חדר לך לטריטוריה האישית, החצוף חסר הגבולות. את מתחילה לפתח פרנויות וחושדת שהוא צועד ככה בכוונה. שהוא עושה דווקא.
מי הוא מנסה להיות, את? אז זהו, שלא. הוא פשוט נקלע לשם ואפילו לא נותן על כך את הדעת. נראה שזה בכלל לא מפריע לו שאתם נראים כמו צמד חברים עם יעד משותף. זו רק את שמתגלה כאגוצנטרית על גבול הפסיכופטית שהולך ומתחרפנת מהמצב. זה השלב שאת שולפת את האייפון, משחקת אותה מסמסת ועומדת ככה דקה, רק כדי להפר את האיזון המופלא. או שאת לפתע מתכופפת כדי לשרוך שרוכים רק כדי לגלות שהיום את עם נעלי סירה.
לפעמים את ניצלת כי הזר נעלם כפי שהלך אך לעתים הוא מתמיד במשך דקות ארוכות ואת כבר שוקלת להרים רגליים ולרוץ. את גם כועסת כי מבחינתך צעדת לפניו בשביל הזה. זה מזכיר לי את הרגע המביך הזה בו מסיימים פגישה עם אדם כלשהו ולאחר שלחצתם ידיים, התחבקתם או סתם נפרדתם יפה אתם מגלים ששניכם צועדים לאותו כיוון. אלו הרגעים הכי מיותרים ביקום. הזמן עומד מלכת. למרות שדיברתם בהתלהבות שעות לפני כן, אין לכם מה לומר אחד לשני ואת זוממת בעיקר שהאדמה תקבור אותו ותוכלי ללכת בשקט לדרכך. אלה המצבים שאנחנו בדרך כלל לא משתפים את האחרים בהם אלא שומרים למוחנו המעוות אבל לא עוד!
“תחרות הליכה”, הסרטון הקורע למעלה, בוים על ידי וניה הימן ומככב בו המלחין והקומיקאי דניאל קורן. הסרטון המשותף שלהם ממחיש את הרגע הזה בו נתקע לצדך פרטנר לא רצוני להליכה וכל המחשבות המעוותות שחשבתם שעברו רק במוחכם אינן רק שלכם.
