75 מיליון דולר – זה מה שעלה להודו לשלוח חללית מחקר למאדים. 75 מיליון דולר זה הרבה כסף – אבל בשביל משימה כזאת זה זיל הזול. לשם ההשוואה, חללית דומה ששיגרה לאחרונה נאסא עלתה לה 671 מיליון דולר. הפקת הסרט "כח משיכה" עלתה 100 מיליון, לשם השוואה.
המשימה הזו היא הוכחה ליעילות של ההודים, שבשנים האחרונות התחילו להפוך למעצמה של "הדברים הזולים בעולם". בהודו יודעים להרכיב את המכונית הזולה בעולם ואת הטאבלט הזול בעולם – וכעת גם את משימת החלל הזולה בעולם.
וכך, למרות שהחללית של ההודים אינה משוכללת ומצויידת בכלי מדידה מרשימים – היא עדיין מושכת את תשומת ליבם של מהנדסי חלל בכל העולם. תקציבי פיתוח למשימות חלל הם עסק שהולך ונעלם במצב הכלכלי של ימינו – ואם גופים אחרים יצליחו להיות יעילים כמו ההודים אז אולי חקר החלל יוכל להמשיך ולהתפתח למרות המגבלות התקציביות.
תמונה: Shutterstock
השכר החודשי של מהנדסי הגשושית עמד על 1,000 דולר בלבד (אין שעות נוספות) – פחות משליש ממה שמרוויחים אנשי מקצוע זהים בארצות המערב. גם מבחינת לוח זמנים ההודים עבדו ביעילות מופתית, והצליחו להרים את הפרוייקט ב-18 חודשים בלבד. יותר מזה, והם היו צריכים להמתין 26 חודשים נוספים עד שמיקומי השמש, הארץ ומאדים היו שוב אידיאליים לשיגור חללית שכזאת. כדי לעמוד בלוח הזמנים, חברי הצוות תכננו את לוח הזמנים שלהם לפי שעות ולא לפי ימים או שבועות כפי שנהוג בפרוייקטים כאלה.
התקציב המהודק לא אפשר להם לתכנן אבטיפוס לחללית, מה שאומר שמהתחלה הם עבדו על החללית הסופית שנשלחה לחלל. כאן להודו היה יתרון גדול בכך שהיא הגיעה מאוחר למסיבה: היא יכלה ללמוד מכשלונות של מדינות אחרות, ולבנות מהתחלה חללית עמידה מספיק בשביל להגיע ליעדה בשלום.
למשלם המיסים ההודי המשימה הזאת עלתה גרושים. "אם התקציב של 75 מיליון דולר היה מתחלק שווה בשווה בין כל ההודים, הם היו יכולים לקנות לעצמם כוס צ'אי פעם בשלוש שנים", אמר אחד מהמהנדסים: "אני די בטוח שאפילו ההודי העני ביותר יוותר בשמחה על התה שלו כדי לראות את המדינה שלו משגרת טיל לחלל".
דרך Boing Boing
