האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה(APA) קובע כי לא כל פדופיל סובל מהפרעה נפשית.
האיגוד מבחין בגירסה המעודכנת של התנ"ך של הפרעות הנפש (DSM) בין מי שרק מפנטז על קיום יחסי מין עם ילדים, לבין מי שפועל לפי רצון זה.
אנשים אשר תשוקותיהם לקיום יחסי מין עם ילדים אינם באים לידי ביטוי במעשים, ומכאן לא מזיקים לעצמם ולסביבתם, לא מוגדרים עוד כמי שיש להם בעיה פסיכיאטרית או כפדופילים, כפי שהיה נהוג לעשות עד היום.
למעשה, על פי הקביעה החדשה, אדם בעל פנטזיות אירוטיות לא נורמטיביות, לא מסווג יותר באופן אוטומטי כבעל בעיה פסיכיאטרית.
השינוי הזה לא תקף רק עבור פדופיליה אלא גם עבור סטיות מיניות נוספות המוגדרות בDSM. מדובר בחידוש מהותי, אשר יאפשר כעת לאנשים לבטא פנטזיות מיניות לא נורמטיביות, מבלי שיוגדרו מיד כמי שסובלים מהפרעה פסיכיאטרית כלשהי.
במהדורה החדשה של ה-DSM, על מנת שהתנהגות מינית לא נורמטיבית תסווג כבעיה נפשית או פסיכיאטרית, יתקיימו התנאים הבאים:
1. על האדם עצמו לחוש מצוקה אישית בעקבות תשוקותיו הסוטות, ולא רק בגלל היעדר הסכמה חברתית.
2. לאדם יש רצון לקחת חלק בפעילות מינית, או שהוא לוקח חלק בפעילות מינית שגורמת למצוקה נפשית, פציעה או מוות לאדם הנוסף שמשתתף בפעילות זו. או שיש לו רצון לקחת חלק בפעילות מינית עם אדם מסוים שאינו מעוניין בכך, או אינו יכול לתת את הסכמתו (בשל גילו).
יחד עם זאת, הקריטריונים בעזרתם מאבחנים פדופילים לא השתנו מאז המהדורה הקודמת של ה-DSM. מה שכן השתנה הוא, מה שהוגדר בעבר כפדופיליה היום מוגדר כ"הפרעה פדופילית".
השאלה שעולה מהחידוש היא, בין היתר, הוא הנורמה החברתית לתייג מי שיש לו תשוקות מיניות עזות כלפי ילדים אך לעולם לא יפעל לפיהן, כבעל בעיות נפשיות. ואם זו אינה הפרעה נפשית, האם ראוי לראות בה התנהגות יוצאת דופן שיש לקבלה בחברה?
כתבה: רונית אפטר
