אקדים ואומר: זר לא יבין זאת. מי שלא עשה פעולה ישירה – שיעשה.
מהנהר הזה שאתה נכנס אליו – אתה לא יוצא אותו אדם.
ערכו של אינדיבידואל וערכה של פעולה מקבלים פתאום משמעות אחרת.
פעולה ישירה (המזוהה עם 269life ולפניה עם החזית לשחרור בעלי החיים – ALF) אינה פעילות תחומה בזמן שאליה אתה נכנס ויוצא; זוהי זהות ומצב תודעתי אחר לגמרי, שהדרך היחידה להסבירו היא להשוות אותו לזהויות ומצבים תודעתיים אחרים שכדי להבינם אתה צריך לחוות אותם בעצמך – הורות, אמנות לחימה וכיוצא בזה. מפעם לפעם פועל – תמיד פעיל. ולפעולה:
ביום רביעי ה-11.9, ויום לפני שחיטתם המיועדת, הייתה לי הזכות להכיר 8 אפרוחים מקסימים – כל אחד מהם אינדיבידואל בפני עצמו.
לא קניתי אותם. אני לא רואה לנכון לתת תמריצים על עבודה בשחיטה. לבעלי החיים יש זכויות, ואין צורך לבקש או לשחד כדי לקבלן – רק להביע בפועל את מה שאתה יודע לנכון: ששחרור הוא לא פשע, ושרצח אינו כפרה.
לא לקנות אותם פירושו תוספת סיכון, אך גם תוספת ודאות: בניגוד לפדיון, בו עצם ההסכמה צריכה לכל היותר לגרום לאדם הממוצע להרים גבה ולחשוד ב”חוזה”, שחרור הוא ודאי לא דבר שהשוחטים היו מסכימים לו.
הפעולה עצמה היא סיפור של זוועה וחושך. התיעוד היה קורע לב. בלב השלווה הסטואית שהצלחתי להכנס אליה, הצלחתי להזדעזע מחדש כשראיתי רגליים כרותות או תלושות של תרנגולים, נאלץ לעצור לרגע ולהריץ את התסריטים הלא נעימים באשר למקורן.
רק כמה רגעים מאוחר יותר הצלחתי לתפוס את גודל הזועה – האפרוחים החיים זכו לתצפית טובה בדיוק עליהן!
3 רגליים היו שם. מספר אי זוגי.
השפל של הפעולה ללא ספק היה כששמעתי צעדים והייתי צריך להסתתר – לידן.
השמיניה שלי למרבה המזל, לפחות לזה לא הייתה צריכה להיחשף.
אני לא דברתי את השפה שלהם, והם לא דיברו בשפה שלי – ובכל זאת הבנו זה את זה.
בקולות מרגיעים ולפעמים בתנועות ידיים, “הסברתי” להם שהם צריכים להיות בשקט. במקרים “הכי סבוכים”, סגרתי בעדינות את מקורם, והם הבינו שכך עליהם להישאר.
לרגע היסטרי אחרי החילוץ, חשבתי ששניים מהם לא ישרדו. היה נראה שהטיפול הרג את ה”מטופל” וכמעט התחרטתי על המעשה.
אך לפני שאמרתי נואש, הבחנתי שהתרנגולים מתאוששים במהירות.
העברתי אותם אחד-אחד למקום מבטחים.
כל אחד ואחד מהם הפגין בדיוק את אותה התגובה הראשונית למעבר – שוק טוטאלי – למרות שהם רק בני חודש וחצי, עדיין רק בתחילתן של בניית התרשמויותיהם וציפיותיהן לגבי העולם, לזה הם לא ציפו.
אני מעביר אותם, ומה שהם שומעים הוא ציוץ ציפורים. חיים נורמליים מבחינתם. נורמליות הייתה דבר חדש להם. אחר כך הם רואים מרחבים. שפת הגוף שלהם הייתה ברורה לי לחלוטין (כמו שפת אם) – הם לא האמינו שהם חופשיים. ניסיונם בעולם כה קצר שאני מקווה לפחות, שאולי הם עוד עשויים להשתכנע שכל זה היה רק חלום רע.
אחר כך הם רואים שמש, ולמרות שחם להם, הם מסרבים ללכת לצל, מחכים לחקור את הדבר המופלא הזה.
תוך זמן קצר להדהים (ממש כמו לראות תינוק מתפתח בהילוך מהיר) הם כבר רכשו ביטחון והתחילו לשוטט ולחקור את המרחב וזה את זה, מתחילים לראשונה בחיי חברה תקינים.
כתבתי שהתקשורת בינינו עברה באופן מרשים – כתבתי והתכוונתי.
האפרוחים האלה הבינו שקודם הם היו כלואים. שעכשיו הם משוחררים. ושאני שחררתי אותם, ובצד שלהם. אני יודע את זה כי תגובתם אלי עברה במהירות מחשדנות ופחד להפיכתי למקור הביטחון שלהם כשהם חוקרים את המרחב, וכשהם נתקלים בבעלי חיים חדשים. הם ידעו שכשאני צופה בהם מהצד בדרך לצאת – אני משגיח.
הזיכרון שאני יוצא איתו הוא הפעם הראשונה שראיתי אותם חופשיים, באור השמש הראשון שיראו. 8 אפרוחים בשורה, אני קולט לפתע מה עשיתי.
מרגש עד כדי קושי להכיל זאת (הלב מתפוצץ) היה לראות עד כמה, למרות הכל, האפרוחים האלה (מורים ומנטורים) שמרו על מה שבני אדם היו אומרים על בני אדם במצבם – “אנושיותם”.
בתוך התופת, הם עדיין שלמים. עדיין שפויים. מין טוהר כל כך צרוף, שלא ניתן להשחיתו.
בתוך הלהבות, הם עדיין מגלים אהבה. זו רק חיכתה לתנאים המתאימים לפרוח, וכשהגיעו, היא הופיעה. אפרוחים שותפים לכלוב שלא הכירו זה את זה קודם לכן הפגינו אחד כלפי השני גילויי אהבה של אחים.
ובתוך הגוף המעוות שלהם, הם עדיין אפרוחים, עדיין רוצים לשחק ועדיין רוצים לחיות. גם בתוכו הם עדיין שלמים, נשמת הילד שלהם אינה נכה בשום אופן ואת הרוח שלהם לא ניתן לשבור. הסיכויים אומרים דבר אחד והם “מחליטים” דבר אחר.
