לפני שנה כתבנו על יומן המסע המאויר לברצלונה של מאיה איש שלום, אז סטודנטית שנה שלישית במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. כעת, במסגרת פרויקט הגמר שלה בבצלאל, מאיה מבקשת מאנשים לשלוח לה זכרונות ילדות אותם היא מאיירת.
תמורת האיורים היא שולחת גלויות מאויירות למי שישלח זיכרון. אפשר לשלוח למאיה זכרון ילדות כאן. הנה מבחר זכרונות שמאיה קיבלה ואיירה עד כה:
נפל לי ריס
“אחותי הקטנה ראתה שנפל לי ריס והביאה לי אותו. עצמתי עיניים וביקשתי משאלה ועשיתי פוו. המשאלה הייתה אותה משאלה כמו תמיד: ‘הלוואי שאוכל לעוף’. ואז אחותי שאלה: ‘נו, התגשמה המשאלה?’. ואני עניתי לה: ‘רגע, אלך לבדוק’. הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת. בדקתי כמובן שאף אחד לא רואה ועליתי על המיטה. קפצתי, עליתי שוב, וקפצתי. חזרתי לאחותי: ‘עוד לא'”.
תלושים לסטימצקי
“זכיתי בתלושים לסטימצקי בתחרות וקניתי לי את ספר השיאים של גינס. קראתי וקראתי והכרתי את כל החלקים המעניינים. אני ואריאל, החבר הכי טוב שלי, החלטנו להיכנס לספר בעזרת קביעת שיא שעדיין לא נמצא שם: לחיצת היד הארוכה ביותר. בשבת לחצנו את היד ולא עזבנו במשך שעה-שעתיים. פשוט הסתובבנו ביחד והמשכנו כרגיל. החברים שלנו חשבו שאנחנו מחזיקים ידיים וזה מוזר, אבל הסברנו להם”.
בריחה
“רבתי עם ההורים שלי ממש ותכננתי לברוח מהבית. בלילה לפני השינה ארזתי לי בתיק בית ספר את כל הכסף שהיה לי, את הבובה מאיה, המון סנדביצ’ים, ספר קריאה ובטח עוד כמה דברים ששכחתי. יצאתי לבית הספר חדורת מוטיבציה לא לשוב הביתה לעולם. כשנגמר השיעור האחרון יצאתי לשדה שבין הבית לבית הספר והתיישבתי בין הגבעולים שהסתירו אותי. חיבקתי את הבובה וקראתי שלושה עמודים מהספר שלי ואכלתי סנדביץ’. כל זה עשה לי נעים ורגוע כל כך שפשוט חזרתי הביתה בתבוסה נטולת זעם”. 
אמן
“כשהייתי חוזרת מבית הספר במסלול הקבוע הבייתה, מדי פעם הייתי רואה מודעות אבל תלויות על העצים. כשהייתי רואה אחת כזו הייתי עוצרת, מניחה עליה יד ואומרת בלב שאני מקווה שהאיש שמת היה בן אדם טוב ושהוא יגיע לגן עדן אמן”.
אח שלי
“אני זוכר שהכרתי את אח שלי. הייתי בן ארבע כשהוא מת. הוא היה חייל. דודה שלי הביאה אותנו הבייתה. הבית היה עמוס באנשים. בעיקר אני זוכר הרבה מאוד ירוק, הרבה מאוד מדים. אמא שלי הייתה עצובה, ואני לא ממש הבנתי על מה המהומה כי בכל פעם שהתגעגעתי אליו, הייתי פשוט עוצם את העיניים ופוגש אותו בדימיון”.
בלטה
“במטבח ביתם הישן של סבא וסבתא היו בלטות בצבע חום צהבהב. אחת מהן, ליד שולחן האוכל, הייתה רופפת וצבטה את כפות הרגליים היחפות שדרכו עליה. אני ואחותי תמיד המצאנו סיפורים על מה מסתרר מתחת לבלטה, עולמות מופלאים, אוצרות, יצורים קסומים. לילה אחד, אחרי שכולם הלכו לישון, הלכתי למטבח והרמתי בשקט את הבלטה. לא היה כלום מתחתיה”.
מכוניות לבנות
אני זוכר שהייתי עם סבא שלי במרפסת ברחוב הרואה והיינו סופרים מכוניות לבנות.
פרדי מרקורי
“אמא שלי דיברה על זה שפרדי מרקורי מת מאיידס. אני שמעתי עץ. שאלתי מה הכוונה, והיא אמרה שהיה לו איידס (עץ) בבטן, וזה גדל ומזה הוא מת. שנים לאחר מכן חששתי לאכול גרעינים של פירות וירקות, שלא ינבטו לי בתוך הבטן ויהפכו לעץ”.
קליפות תפוז
“במלחמת יום כיפור אמא שלי גויסה לבית החולים פוריה כי היא הייתה אחות. אני ואחי היינו בגן ילדים של בית החולים שפתחו עבור ילדי הרופאים והאחיות. יחד עם כל הילדים הכנו סוכריות מקליפת תפוז. כל ילד עלה בתורו על שרפרף וחתך קליפת תפוז. ברקע היו כל הזמן הדי פיצוצים מרמת הגולן”.
