Uncategorized

עבודה כאמנות: האם כך יראה שוק העבודה בעתיד?

כתב: ארנון שומר
בעידן שבו כסף יהיה כלי שרת בידי הציבור, שבו תהיה דמוקרטיה של סוגי מטבעות במקום אוליגרכיה מוניטרית, וכל אחד יכול ליצור לעצמו את הכסף שהוא זקוק לו, במקום להיות עבד עבור כסף, כיצד ייראה שוק העבודה? ומה תהיה משמעות העבודה ברגע שנפסיק לעבוד עבור כסף? תקציר מתורגם של פרק מתוך ספרו של צ'ארלס אייזנשטיין – The ascent of humainty.
כאשר אנחנו שואלים מישהו, "מה אתה עושה?" אנחנו בדרך כלל מתכוונים "מה העבודה שלך", ועל ידי כך אנו מתכוונים, "מה אתה עושה בשביל כסף?". ועבודה, המילה עצמה, קשורה בקונוטציה עם עבודת הכרח, שעמום, הקרבה, ושגרה. שחיקה יומיומית. תכונות אלו אופייניות למכונה. ואין זה פלא , משום שאנו שקועים בתרבות של מכונות, ולכן אנחנו רואים את העבודה כמשהו מכני, כניגוד לפנאי ולכיף.
במשך כמה מאות שנים מכונות כבר מחליפות בני אדם במשימות חוזרות ומייגעות אך באופן פרדוקסלי, רוב העיסוקים האנושיים עדיין משעממים ושיגרתיים. זאת משום שאפילו כשמכונות השתלטו על יותר ויותר פונקציות, פונקציות חדשות נולדו מתוך "תרבות המכונה". בני האדם שהם חלק מהמכונה לא פחות מחלקיה הדוממים – חייבים למלא את הדרישה שלה ולעמוד בסטנדרט של המכונה. המאמץ כדי לחסל את העבודה האנושית והורשת העבודה למכונה, דורש יותר עבודה ממה שהוא מבטל, כי המאמץ לסיים את העבודה רק מעצים את המתודולוגיה של המכונה. לכן, במקום לנסות "לחסל" את העבודה האנושית, אפשר לתת לה משמעות שונה.
כיום, רבים מתהליכי הייצור ההמוניים הם יעילים יותר מאשר ייצור ביתי או קטן רק משום שהם מחצינים עלויות (כלומר לא מודדים את הזיהום והניצול שהם מגלמים בתוכם). חקלאות היא דוגמא מעולה. החקלאות התעשייתית היא יעילה יותר במונחים של שעות עבודה לתוצרת, אבל הרבה פחות יעילה במונחים של שימוש באנרגיה או ייצור ללא זיהום, מחקלאות אורגנית.
כאשר העלויות של שימוש באנרגיה ויצירת זיהום יקבלו ביטוי באופן מדידת יעילות שיטת הייצור (הפנמת עלויות חיצוניות), רבות משיטות הייצור התעשייתיות יפנו מקומן לשיטות ידניות ועתירות עבודה. בתחומים רבים, הייצור ההמוני יהפוך למיושן, ויחד עימו האבטיפוס של פס הייצור, שבו העבודה היא שגרתית, חוזרת על עצמה ,ומקוטעת , ולכן דורשת מיומנות קטנה, מגע אישי קטן, ושכבות רבות של ניהול היררכי.
במקומם תתחזק מגמת העבודה של תיקון -תחזוקה – ושיקום, שנזנחו בעידן התעשייתי-צרכני. עבודת התיקון היא מקומית, בקנה מידה קטן, מיומנת, אישית, ומוחשית בתוצאותיה. ההיגיון הכלכלי שהיום עושה את זה יותר זול לקנות מערכת שמע חדשה ולא לתקן את הישנה יתהפך כאשר חומרי גלם יימכרו במחיר העלויות האמיתיות שלהם (לאחר הפנמת העלויות החיצוניות), וכאשר מעצבים יחלו לתכנן מוצרים כך שיהיו עמידים וקלים לתיקון, במקום כאלו שמתוכננים להתקלקל בסוף. התוצאה תהיה יותר עתירת עבודה (תיקונים דורשים עבודה משמעותית), אבל אופי העבודה יהיה שונה בהרבה, וכך גם המודל הכלכלי שלפיו החברה מתנהלת.
מהפכת שיתוף המידע (P2P) היא מודל חדש של ארגון כלכלי, חברתי ופוליטי. רשתות טכנולוגיות של קוד פתוח הן בעלות דמיון מפתיע לכלכלות מתנה של ימי קדם, כמו גם בעלות מאפיינים של כלכלה מבוססת השתתפות. מעמד בקהילה מבוססת השתתפות מגיע מכמה הפרט תורם, לא מבעלות על הון. בכלכלה כזו המשאבים בדרך כלל משותפים ומתחלפים, לא נצברים, והחליפין של סחורות מתרחש על בסיס מתנה. חלק גדול מענקיות האינטרנט השתמשו באלמנטים של P2P: ויקיפדיה, Amazon eBay,Google – כל אחד מהם צבר רווח על ידי מתן מידע בחינם. לעומתם, ספקי המידע שדבקו במודל העסקי של צבירה ומכירה של כמויות עצומות של מידע נפלו על שולי הדרך (האנציקלופדיה בריטניקה היא דוגמה). אחרים בתעשיות המוזיקה, הקולנוע, והתוכנה עדיין נאבקים לשווא כדי לשמור על מודל של מידע כשווה לרכוש.
נאמר שגם את הסחורות האמיתיות – מזון, דיור, תרופות, ביגוד אנו נקבל בחינם,או פשוט נחלוק בצורה הוגנת יותר. כיצד זה ישפיע על העבודה שלנו? ברגע שצרכינו הבסיסיים מקבלים מענה, במקום לעבוד בשביל כסף, כסף הופך להיות תופעת לוואי של עשיית עבודה טובה. כאשר אנו לא עוד עבדים לכסף, העבודה תשרת מטרות אחרות : יופי, עזרה, כיף, או ביטוי עצמי. העובד, במילים אחרות, הופך להיות אמן.
רעיון הנתינה, והעובד כאומן, הוא חלק מרעיון של כלכלה שבה עשיית כסף אינה מנוגדת לשיקום החברה והסביבה, אלא מקבילה להן. כלכלה כזו גוררת יחס שונה גם לחומרים ולמשאבים שבהם אנו משתמשים. ההפנמה של עלויות חיצוניות (עלויות הזיהום והניצול שהתעשייה מתעלמת מהם כיום), ערמות הפלסטיק שכיום מחולקות לנו בחינם, יהפכו להיות הרבה יותר יקרות, עד כדי כך שכבר לא תהיינה ערמות של זבל פלסטי. מוצרי צריכה באופן כללי לא יהיו כל-כך זולים יותר, והכוונה ב"זול" היא גם במחיר שאנו נותנים למוצר, וגם בזילות שאנו עושים לחפצים – זילות של השתמש וזרוק. עושר חומרי אמיתי יהיה לחיות עם חפצים שהם יקרים, כי נעשו בכשרון, תשומת לב וטיפול.
האם אפשר לדמיין חברה שבה הכישרונות והמתנות של כל אדם באים לידי ביטוי באופן מלא בעבודתם, ולא מדוכאים בשם האינטרסים של חיי מכונה? האם אפשר לדמיין בית שבו כל מכשיר, בגד, ורהיט תוכננו בחוכמה, ולכן עשויים היטב, אלגנטיים, שילוב של יופי ויעילות, כך שאף אחד לא היה מתגעגע לדברים שקונים בזול רק כדי לזרוק תוך זמן קצר? חלק מהתהליך יהיה תחייה דרמטית של עבודות יד מסורתיות, משום ש "משאבי טבע" ייחשבו כל כך בעלי ערך, כך שיתבקש שכל חומר גלם יקבל את איכות העבודה הטובה ביותר. איכות זו מגיעה מעבודה פרטנית ידנית ולא מייצור תעשייתי.
דוד, אומן תיקון אופניים – עושה עבודתו באהבה
כיום לרבים מאיתנו אין זמן לנקות, לבשל, לטפח, לתקן את מה שברשותנו, ואנו מעבירים הלאה את האחריות על כך למישהו אחר. האם המישהו האחר הזה עושה את העבודה הזו מבחירה חופשית?
זוהי פגיעה בכבודנו להתקיים מתוצרת של מישהו שעושה עבודה משפילה רק על מנת לשרוד. עבודה שנעשתה מתוך הכרח או כפייה היא עבדות. לאדם עשיר באמת אין צורך בתוצרים של עבדות. האם אנחנו יכולים לדמיין חיים שבהם החפצים שלנו נעשו כולם על ידי אנשים בריאים ושמחים?
מאז החברות השוויוניות של התקופה הפליאוליתית, האנושות התפתחה לתרבויות גדולות חקלאיות שבהן העשירים היו בעלי עבדים. בעידן המכונה, עבדות גלויה נעלמה, רק כדי להיות מוחלפת עם מערכת שבה כמעט כולם מבצעים עבודה משפילה מתוך חרדת הישרדות. הרעיון של "תעשו את זה או שתרעבו! " הוא בהחלט עבדות.
ברגע שהעבודה לא נעשית עבור כסף או מתוך הכרח, אז גם עבודות הכפיים השגרתיות יכולות להפוך למהנות במקום מענות.מה שעושה את העבודה מייגעת זה ההקרבה של מגוון לטובת יעילות, חזרתיות וסטנדרטיזציה. ניקוי אסלה הוא לא משפיל ובהחלט לא מייגע , לעומת ניקוי מאות שירותים, כל יום, כל היום עבור זרים שאינך מכיר. אף אחד לא נולד על האדמה הזו כדי לנקות שירותים של אחרים. ואף אחד לא היה נכנע לחיים יגעים כאלו אילו לא היתה כפייה על ידי איום באי הישרדות.
דוגמה מצוינת אפשר למצוא בהבדל בין חקלאות לגינון: החקלאות בעבר הייתה התגלמות של עבודת פרך; עבודת הגינון לעומת זאת היא כל כך שמחה שאנשים עושים את זה למרות חוסר ההגיון הכלכלי הנוכחי שלה. ככל שחווה חקלאית הופכת דומה יותר למפעל (ופחות לבוסתן או משק כפרי), כך העבודה בה יותר מייגעת ושוללת חיים היא. החקלאות הקונבנציונלית פועלת על פי אותם העקרונות כמו כל מפעל תעשייתי אחר. בגינה לעומת זו, אף אחד לא מבלה שבועות בקטיף כותנה, עגבניות, או ענבים. במשק מעורב קטן אף אחד לא מבלה שבועות, חודשים או שנים בביצוע חוזר של צעד אחד בתהליך של שחיטת תרנגולות.
בחברה שבה עבודה היא אמנות והכסף אינו במחסור, אנשים לא יהיו מוכנים למכור את הזמן שלהם, כבודם, או יושרם עבור כסף. לא רק עבודת פס ייצור ועבודת כפיים, אלא כל עבודה שהיא משפילה, או שוללת חיים תעלם לאיטה מן הכלכלה. העתיד הוא לא לחזור אל העבר ולא נטישה של הטכנולוגיה. העתיד קורא לנו לשנות את המוטיבציה שלנו ואת העיקרון המארגן של הטכנולוגיה. כאשר הכוחות הפסיכולוגיים והכלכליים המעודדים המרה של חיים לכסף יתהפכו, אז הטכנולוגיה כבר לא תבקש לעשות את ההמרה הזו כמה שיותר מהירה ויעילה. המהנדסים של העתיד יעצבו ויתכננו מתוך ערכים של קיימות, של כבוד, ושל יופי. הקונפליקט שכל האמנים נתקלים בו, בין יצירה עבור השוק ויצירה עבור הרוח יחדל, כאשר עבודה ואמנות, כסף וקיימות, יהיו מקבילים.
לקריאת הגרסה הארוכה כנסו לבלוג "אם נרצה". תמונת שער: Shutterstock

אודות הכותב

גל מור

גל מור

גל מור הוא מהמייסדים והעורך הראשי של BeMedia ו"חורים ברשת". גל הוא מאנשי התוכן הוותיקים והבולטים בתחום הדיגיטל. הוא היה כתב המחשבים הראשון של אתר ynet עורך ערוץ המחשבים ומנהל פיתוח התכנים באתר. בשנת 2016 ייסד את Bemedia, פלטפורמת מדיה באמצעות חוכמת ההמונים

Your reaction

חביב
עצוב
מצחיק
OMG
WTF
וואו

תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה

הקליקו כאן כדי להוסיף תגובה



OR


Note: Your password will be generated automatically and sent to your email address.

Forgot Your Password?

Enter your email address and we'll send you a link you can use to pick a new password.